צרוב ברגש

לפני איזשהו זמן נפלתי על זה.

חוץ מזה שחלק מהתיאורים הצחיקו אותי בטירוף, נורא הזדהיתי.

תמיד הייתי מוזרה. כלומר, הייתי רגילה וקונפורמיסטית, אבל בתור נערה מתבגרת (כשאני כותבת את זה אני ישר מרגישה בת מאה ומחפשת את השיניים התותבות שלי בכוס הקרובה למחוז מגורי), ומשיחות מזדמנות עם חברות הבנתי פתאום שאני חריגה.

בזמן שכל הבנות סביבי נמשכו לחתיכים של השכבה, נהו אחרי כוכבי קולנוע/רוק/כדורגלנים (כולל אחת שהיה לה פטיש מטורף לאחים ואן-אריק שהיו מתאבקים בכאילו במידל איסט טלוייז'ן), סגדו לכל מיני מסוקסים, משפריצי טוסטסטרון וזיפים, התגלה לי שהטעם שלי בבנים הוא שונה, ואיכשהו, אם אני לא רוצה שיבעטו בי לחלוטין מחוץ למעגל החברתי, כדאי לי להצניע את ההעדפות שלי.

האהבה הראשונה האמיתית שלי, שלא לאמר סגידה אובססיבית שמורה לריצ'רד דרייפוס. האליל שלי שכל כולו 1.65 מטרים קיבע אצלי את הפיקסציה על גברים נמוכים, מצחיקים, עם נטיה מסויימת לטירוף שכלל ניצוץ בעינים וחוש הומור קיצוני משהו. ראיתי את "מפגשים מהסוג השלישי" שוב ושוב ושוב, ואחר כך גם את "דירה לשניים" של ניל סיימון וגם את "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ" סרט שבו ריצ'רד הביא לשלמות את הציחקוק המעצבן בעולם, והנוירוזה שלו גרמה לי לפרצי אושר בלתי נשלטים לחלוטין. כשלכל הבנות היו תמונות של בובי מ"דאלאס" וסיימון לה-בון מ"דוראן דוראן" על הקיר, לי היו המון תמונות גזורות של ריצ'רד דרייפוס מהחוברת של הסינמטק (כאילו, מעריב לנוער לא ממש הוציא פוסטר של ריצ'רד לנוחיות הב(ת)נות שהטעם שלהן היה איכשהו, טיפה פחות קונוונציונלי.)

אחרי ריצ'רד (שהמשיך לשלות ועד היום יש לי פינה חמה בלב אליו, איש יקר) בא וודי. אלן. נעזוב את הגאונות הקולנועית שלו (במיוחד בעשור הראשון שהוא עשה סרטים), ונתעלם גם מעשר השנים האחרונות שבהן הוא התגלה, כנראה, כאדם מפוקפק לחלוטין. אני מדברת על הטיפוס.

נמוך (165, מספר המזל?), שיער מקליש, רפוס, יהודי, הומור, נוירוזה. ראיתי את "הרומן שלי עם אנני" "אהבה ומלחמה" "טייק דה מאני אנד ראן" "בננות" "מנהטן" "חנה ואחיותיה" ועוד כמה מסרטיו שוב, ושוב, וכשמישהי פעם אמרה לי שמזווית מסוימת, בצל, כשהירח חצי מלא וכשאני חמישה קילו פחות אני טיפה דומה למיה פארו לא הייתה מאושרת ממני בעולם כולו. איפה שרירים, איפה מסוקסות, איפה שיער בלונדיני/שחור/שטאני גולש, תנו לי יהודי נמוך, עצבני, שאומר משפטים כמו:

 Hey, don't knock masturbation. It's sex with someone I love.

(אלבי סינגר, "אנני הול").

ואני שלולית לרגליו.

גילאי חמש עשרה שש עשרה הוקשו למייקל. ג'י פוקס. הפעם מושא ההערצה של היה רק 1.64 מטר, יפה עינים בעל בייבי פייס של מלאך, אבל דווקא חוש ההומור המופרע שלו, כולל כל מיני תרגילי סלפסטיק מצויינים שהוא ביצע על הסט של "קשרי משפחה" שהייתי צופה אדוקה שלה גרמו לי להערצה קשה (ואכן ההוא שכתבתי עליו כאן, היה דומה לו שתי טיפות מים, הגשמתי פנטזיה וזה היה נפלא).

היו עוד רבים וטובים במשך השנים, ועד היום שאני שומעת את הבנות מסביבי מדברות על כל מיני ווינס וואהנים/בראד פיטים וכאלה, אני שותקת. תנו לי גבר נמוך מצחיק ונמוך, או ההיפך, ואניף את העולם.