צרוב ברגש

אם באים אליכם ואומרים לכם היום "נותרו לכם עוד שבועיים לחיות. חודשיים. שנתיים". לא משנה כמה, מסגרת זמן קצובה.

מה הייתם אומרים? עושים? מרגישים? יודעים? מבינים?

אם מישהו בא אליכם ואומר לכם "נותרו לי עוד שבועיים לחיות. חודשיים. שנתיים".

ואתם מסתכלים על הבנאדם והוא פה. לידכם. אתם יכולים לגעת בו. להסתכל לו בעינים. לדבר איתו. לצחוק איתו. לריב איתו. להתעצבן עליו. לרכל עליו. לעבוד איתו. ואתם מסתכלים, ואתם רואים רוח רפאים. או שאתם כבר מדמיינים שאתם רואים רוח רפאים. והוא אומר "בעוד חצי שנה...." ואתם חושבים "הוא יהיה פה? פה, ואפשר יהיה לגעת בו, ולדבר איתו, ולהתעצבן עליו, ולצחוק איתו, ולרכל עליו, ולהתעלם ממנו? עוד חצי שנה? עוד חודשיים? עוד שבוע? יהיה? ואם לא, אז איפה הוא יהיה? ובמקומו, מה יהיה? ואקום? ריק? הדמות שלו בראש שלכם, שתשתנה עם הזמן, עם הזכרונות?

אם אתם יושבים וחושבים על זה, ואתם לא יודעים מה משתלט על מה, הפחד האיום המשתק של הסופיות המהממת הזו של החיים, בן רגע, או הרצון הכביר לחיות, לאכול את החיים, לעשות את כל מה שלא עשיתם עד כה, את כל מה שפחדתם לעשות, את כל מה שלא העזתם, כי אולי עוד יום, יומיים, חודשיים, שנתיים לא תהיו פה, או שהוא לא יהיה פה, או שהם לא יהיו פה.

אז זה נורא כללי. ועמום. אבל כשזה קורה לך את יושבת וחושבת. והמחשבות הולכות ובאות, וצריך לעשות סדר. ואני מנסה. רבאק, אני מנסה, אבל אפילו לא בכיתי. ואני לא יודעת אפילו אם אני מסוגלת, או שאני קפואה מידי.

ואני חושבת רק "זה סרט רע. זה סרט שהתסריט שלו לא היה עובר שום לקטור בשום קרן, כי הוא קיטש מידי, כי הוא טלנובלה." אבל החיים זה דם, וכאב, וסבל, וגם המון המון יופי ושמחה. ואת, כמו ילדה קטנה, רוצה לפעמים לעצום עינים ולא לראות את הסבל הנורא, את הכאב, את הפחד המשתק, את החידלון.

יש סרט נפלא שנקרא My Life Without Me ושם זה בדיוק קורה ככה. מודיעים לגיבורה שנותר לה זמן קצר לחיות. והיא עושה רשימה של דברים שהיא רוצה לעשות לפני שהיא תלך מפה. ואחד מהם הוא להתאהב, או לגרום למישהו להתאהב בה. ומערכת היחסים העדינה כל כך שהיא טווה שם, עם גבר, שהוא לא בעלה, כמו גם היחסים שלה עם בעלה והילדות שלה ואמא שלה עושים את הסרט למשמעותי, לפחות בשבילי.

אבל זה סרט. וזה רחוק, וזה לא אמיתי. ופה אני בחיים, וזה סרט אחר לגמרי.