צרוב ברגש

היום היה בהיר יותר מכפי שהיה בכל החודש האחרון.

למרות העייפות העצומה, היא החליטה ללכת לטיול עם התינוק בעגלה.

עברו כבר שישה שבועות, והיה לה טיפה יותר ביטחון עצמי. בפעם הראשונה שיצאה איתו בעגלה לרחוב זה היה נורא. חרדה עצומה תפסה אותה, ורק אחרי שהלכה במורד הרחוב במשך כמה דקות הבחינה שהחזיקה כל כך חזק בידית של העגלה עד שפרקי הידיים שלה הלבינו מרוב מאמץ.

אבל עכשיו היה קצת יותר טוב. נקבעה איזושהי שגרה מהוססת בינהם. עדיין הייתה עייפה עד מוות, ומבוהלת מהחיים שלה שהתהפכו במאה שמונים מעלות, אבל הצליחה כבר להרים את הראש מעל למים, והבנה מסוימת, אם כי עדיין מעורפלת חילחלה לתוך התודעה שלה, שזה לא יהיה ככה תמיד. שהתינוק יגדל, ויהפוך לילד, ומשהו מהחיים הקודמים שלה, בגרסה שונה כמובן, יתגלה לה מחדש.

היא ארזה את התיק שלו, ובו שמה בקבוק עם מים מורתחים, למרות שעדיין הניקה אותו וכל מומחיות ההנקה טענו שאין לתת לתינוק יונק מים, במיוחד לא בעונה כזו, לא חמה במיוחד, החליטה לקחת איתה את הבקבוק, על כל מקרה שלא יהיה. חיתולים, חיתול בד, מוצץ, סט של בגדים קטנטנים להחלפה.

התינוק ישן. במהירות שיא, לפני שיתעורר, ירדה במדרגות את שלושת הקומות עד לכניסה לבנין, עם העריסה הכבדה של העגלה. הגלגלים היו קשורים בשרשרת למעקה הכניסה. היא הרכיבה, במאמץ מסוים את העריסה על הגלגלים, ורצה במעלה המדרגות. התינוק התעורר, אבל לא בכה, ובעדינות היא נשאה אותו למטה והשכיבה אותו בעגלה.

מכוסה בשמיכה ולראשו כובע צמר, התינוק נראה יותר כמו בובה, והיא הרגישה פתאום, שוב, כמו בכל ששת השבועות האחרונים, מאז הלידה שיש משהו לא ריאליסטי בכל הסיטוציה הזו. נכון, היא ילדה. תינוק. אבל האם זה אומר שהיא אמא? פתאום, ככה, בלי שום הכנה.

היא התחילה ללכת בזהירות לכיוון דיזינגוף סנטר שהיה במרחק חמש דקות מהבית. הנסיעה בעגלה גרמה לתינוק לעצום שוב את עיניו הכחולות, והיא שמחה. שמחה שהוא לא בוכה, ושהיא לא צריכה להוציא אותו ולהניק אותו באמצע הרחוב, או לחזור הביתה, עוד לפני שהספיקה להגיע לבנק.

התאריך היה ה-6.3. היא הייתה צריכה להפקיד בבנק את כספי השכירות לבעלי הבית שבו גרו. היא הלכה ברחוב, ופתאום נזכרה שהיום פורים. כל כך הייתה עסוקה בעולמה הקטן, הדחוק, שלא זכרה אפילו שיש חג היום.

ילדים מחופשים, והורים וסתם אנשים מילאו את הרחוב בחיפוש אחרי אירועים פורימיים שכפי הנראה נערכו בסביבה.

ילדות מחופשות לפיות ונסיכות, ילדים מחופשים לאבירים ושוטרים. הרחוב היה הומה, והיא מיהרה לחצות את הכביש להפקיד את המעטפה שבה שכר הדירה בחיש בנק. בדרך חזרה, כשראתה שהתינוק עדיין ישן, החליטה לעצור בשדרות בן ציון, ולשבת קצת על ספסל. השמש הייתה כל כך נעימה, והיא כמעט ולא יצאה מהבית בשבועות האחרונים. ביושבה על הספסל, עברה במוחה מחשבה מוזרה כשראתה אוטובוסים ממהרים במעלה הרחוב "אולי כדאי שאלך הביתה לפני שעוד אוטובוס יתפוצץ פה". רק אתמול או שאולי היה זה שלשום, דווח על עוד פיגוע רצחני בקו 18 בירושלים. נדמה היה שכל המדינה בוערת. המחשבה נראתה לה מגוחכת. הרחוב הפורימי שוקק החיים והשמשי עמד בניגוד מוחלט לכל מחשבה קודרת או מאיימת. בכל מקרה החליטה ללכת הביתה. היא הייתה עייפה ותהתה אם תספיק לעצום קצת עיניים במקרה והתינוק לא יתעורר. לאחר שטיפסה בכבדות במדרגות, אוחזת בקושי בעריסה הכבדה שניתקה בזהירות מבסיסי העגלה, הניחה את התינוק הישן בסלון, בתפילה חרישית שימשיך בשנתו השלווה, ובעייפות נוראית נשכבה על המיטה בחדר השינה, עוצמת את עיניה בתקווה לישון ולו לזמן קצר.

מה שנשמע כמו בום על קולי העיר אותה. היא קפאה, בטוחה שתשמע את בכיו של התינוק, שהרעש העיר אותו מהחדר לידה. הייתה דממה, ואחרי דקה או שתיים התחילה לשמוע סירנות. אחת, ועוד אחת. היא קמה, והדליקה את הטלויזיה. רחוב דיזנגוף, זה שהלכה בו לפני זמן קצר נגלה על המסך. אמבולנסים. אנשים רצים הלוך ושוב. שברי זכוכית. עגלת ילדים הפוכה באמצע מעבר חציה. שוטרים מנסים לפנות את האנשים. אישה בוכה. קולו של הקריין, מתכתי, בקע מהטלויזיה. כשעיניה נעוצות במסך, ניגשה לעריסת העגלה, והרימה את התינוק. לראשו היה עדיין אותו כובע צמר צבעוני, כחול צהוב, שלבש לטיול. היא הצמידה את התינוק אליה. חזק. הכי חזק שהייתה יכולה והתחילה לבכות.