כשאתם כותבים בלוג, בשביל מי אתם כותבים אותו? אתם רואים דמות מסוימת של "קורא"?
אתם חושבים על החברים שלכם, אלה הוירטואליים או אלה האמיתיים? על התגובות?
או שאולי אתם כותבים מהבטן, פשוט כדי לכתוב, להקיא על הנייר את כל המחשבות והרגשות שלכם?
אצלי זה משתנה.
בימים טובים, אני באמת כותבת בשבילי לחלוטין. אני רוצה להוציא, אני רוצה לבטא, יש לי רעיון, יש לי רגש מסוים, ואז הבלוג הוא המקום האידאלי. בימים כאלה, שהכל שקט אצלי, או שהכל מאוזן, אז גם לא ממש חשוב לי מי יקרא, איך יגיבו. בימים כאלה הכי בסבבה ש"יש לי בלוג קטן ואיכותי שקוראים אותו שני אנשים בערך וטוב לי שזה ככה, בקטנה". בימים רעים, בימים לא שקטים, בימים שאני הולכת על פי תהום הרבה פעמים, פתאום הבלוג, וכל מה שסביבו נעשה חזות הכל. אני כותבת בשביל לקבל תגובות, פשוטו כמשמעו. שום דבר מתחת למאתיים תגובות לא יספק אותי. אני מרגישה איך הלב שלי שותת דם, והדבר היחיד שירפא אותו זה הרבה קוראים, הרבה מגיבים, הרבה אהבה וירטואלית שתזרום אלי דרך המסך, אחרי שאני אקליד את מה שאקליד.
אני אוהבת את המקום הזה. אני אוהבת את הבלוג הזה, ואת מה שהוא הביא לי לחיים. אני אוהבת את דרך ההתקשרות הזאת, את הכתיבה, את מה שהיא עושה. אבל אני לא אוהבת את ההשתלטות הרגשית המוחלטת לפעמים שיש לה, על שאר החיים שלי.
הלוואי שיבואו הרבה ימים שקטים, יותר טובים. הלוואי. ואולי, עם השיר הזה, אני ארדם סוף סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
