3/2007
There Goes Ryhming Simon
בשנות ה-60 בקולנוע הצרפתי, התגבשה קבוצה חדשנית של יוצרים/בימאים שנקראה "הגל החדש" (טריפו, גודאר, אנייס ורדה, לואי מאל הם רק חלק מאותה קבוצה גדולה). הם טבעו מושג שנקרא auteur, בעצם מושג שמתייחס לאמן שהוא היוצר ב"ה" הידיעה של היצירה שלו. את המושג הזה הם השליכו גם על במאים מחוץ לצרפת שאת עבודתם העריצו והושפעו ממנה, גם סמיואל פולר ואלפרד היצ'קוק. בימינו אפשר להגיד שבמאים כמו פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה ורוברט אלטמן שנפטר לא מזמן, הם auteur במלוא מובן המילה.
וזה מה שפול סיימון בעיני, auteur מושלם. אדם שמסוגל לשלב מילים ולחן בצורה גאונית, שיצר שירים שהם יצירות מופת כמו Hearts & Bones ו-Still Crazy After All These Years. יוצר שיוצר מקצבים מקפיצים מצד אחד, עם מילים ששוברות לך את הלב מצד שני, אמן שמיליוני אנשים מכירים את השירים שלו, שהוא סחיר בצורה בלתי רגילה אבל נאמן לטביעת האצבע האישית שלו עד הסוף.
כיתה ז' ואני בת 13. מבית ספר קטן מאוד, שיש בו רק שלוש כיתות מקבילות, עברתי לחטיבה שהיו בה בערך שבע כיתות מקבילות. פתאום יש המון ילדים אחרים להכיר, משכונות אחרות בחיפה, ובינהם אני מוצאת את ת.. ת. הייתה עוף מוזר.
בזמנו, אצלנו, קראו לזה פריקית. היא לבשה שחור (תמיד הדמות של אלי שיידי ב"מועדון ארוחת הבוקר" מזכיר לי אותה) הלכה עם נעלי התעמלות מרופטות, והיתה לה קומה שלמה לעצמה בבית של ההורים. ת. גם שמעה מוזיקה שלא הכרתי בכלל. התחברנו, וממנה קיבלתי את תקליט ההופעה של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק. (דרכה גם הכרתי את דויד בואי, את ג'ניס ג'ופלין וקאט סטיבנס. היא הייתה מאוד מאוד חשובה להשכלה המוזיקלית שלי).
כנראה שלקחתי את התקליט ההוא והעתקתי אותו לקסטה. אני זוכרת ששמעתי אותו אלפי פעמים. אני בטוחה גם שהכרתי את פול סיימון עוד לפני זה, אבל זו הייתה ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי. אין כמעט שיר משם שלא שמעתי ואהבתי. את זה, אהבתי במיוחד. בגלל התופים, והקצב, ומה שמיכר אותי לסיימון מההתחלה, הצורה המושלמת לגמרי שהוא משלב בין המילים והמוזיקה. בהתחלה שומעים את כלי ההקשה ומייד אתה מהרגיש בשכונה בניו יורק, האווירה מועברת עוד לפני שפול שר את המילה הראשונה. בכלל, השליטה שלו בקומפוזיציות מורכבות של כלי הקשה, כלי נשיפה וגיטרות מכל סוג הוא גאוני לגמרי. אני הכי אוהבת את הבית האחרון, ואת החצוצרות.
First thing I remember when you came into my life I said I wanna get that girl, no matter what I do Well I guess Ive been in love before and once or twice have been on the floor But Ive never loved no-one the way that I love you
Late in the evening
יש כל כך הרבה שירים מההופעה הזאת שאפשר לשמוע ולאהוב ולראות שוב ושוב, וכל כך קשה לבחור, אז הנה עוד אחד, שאני קשורה אליו במיוחד. המילים ששמעתי בגיל 13-14 מתאימות לי עכשיו, והתאימו תמיד. מין המנון לחיים בעיני.
Slip slidin away
Slip slidin away
You know the nearer your destination
The more youre slip slidin away
I know a man
He came from my home town
He wore his passion for his woman
Like a thorny crown
He said delores
I live in fear
My love for yous so overpowering
Im afraid that I will disappear
Slip slidin away
Slip slidin away
You know the nearer your destination
The more youre slip slidin away
I know a woman
Became a wife
These are the very words she uses
To describe her life
She said a good day
Aint got no rain
She said a bad days when I lie in bed
And think of things that might have been
Slip slidin away
Slip slidin away
You know the nearer your destination
The more youre slip slidin away
And I know a fa-ther
Who had a son
He longed to tell him all the reasons
For the things hed done
He came a long way
Just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and headed home again
Slip slidin away
Slip slidin away
You know the nearer your destination
The more youre slip slidin away
God only knows
God makes his plan
The informations unavailable
To the mortal man
We work our jobs
Collect our pay
Believe were gliding down the highway
When in fact were slip slidin away
Slip slidin away
ועוד אחד, שמאוד מאוד אהוב עלי, למרות שהוא לא שיר פול סיימון קלאסי, אלא משהו יותר ישן, אבל מאוד מאוד אוהבת את הביצוע שלהם פה.
הקסטה הזאת כבר נשחקה מזמן, אבל את הדיסק של ההופעה ההיא אני שומעת עד היום, המון.
בקיץ בין הכיתות ח' וט', הייתי בערך בת 14, אבא שלי נסע, כמו תמיד, לעבוד בארה"ב.
הוא חזר והביא לי כמה קסטות (אלוהים, רק לכתוב את המילה הזאת נראה לי מוזר).
לא זוכרת את כולן, אבל אחת מהן הייתה There Goes Rhyming Simon
של פול סיימון. עד היום אני זוכרת את העטיפה של הקסטה, אחת האהובות עלי ביותר, עד היום.
יחד עם הקסטות קיבלתי גם ווקמן (וואו). ואני זוכרת את התחושה שהציפה אותי, שישבתי עם האוזניות ושמעתי את הקסטה פעם ראשונה. ב-Kodachrome, התאהבתי מייד. משהו בשיר הזה תפס אותי, אולי ההרמוניה, אולי הזרימה המוחלטת של המוזיקה עם המילים,זה היה ממש כמו לשמוע דבש באוזניים, משהו שכל כך מתחבר (ומזכיר לי שיר אחר של סיימון something so right שאני גם מאוד מאוד אוהבת) וככה את כל יום כיפור של אוקטובר 82 העברתי עם הקסטה הזאת, ועם לשמוע את השיר הזה שוב ושוב. לצערי, אין ביוטיוב גרסה של סיימון שר אותה לבד, אז הנה השיר מתוך הקונצרט המפורסם ב
- Central Park. המשפט הראשון של השיר הוא כמו מין סמן בשבילי, בתור מישהי שאף פעם לא ממש אהבה את בית הספר, ועכשיו כשהילדים שלי כבר לומדים באחד כזה, אני משננת אותו, ומנחמת את עצמי, שגם פול סיימון הגיע לגדולות, כנראה ,בלי לאהוב יותר מידי את המוסד החינוכי הזה.
מה שמעניין בגרסה הזאת לעומת הגרסה המקורית היא שבבית השני שנראה ככה
If you took all the girls I knew When I was single And brought them all together for one night I know theyd never match My sweet imagination And everything looks worse in black and white
סיימון וגרפונקל שרים פה
And everything looks better in black and white
מה שאומר איזושהי תזוזה תרבותית. פעם, הצבע היה הדבר, כי הוא גרם להכל להראות ריאליסטי יותר, חי יותר. כאן, הם מדברים (לפי דעתי) גם על זה ששחור לבן הפך להיות הטרנד ה"אמנותי" לצילומים, וגם אולי, שהזכרונות שלנו נראים יותר טובים, יותר "אמיתייים" בשחור לבן, ולא בצבע.
קפיצה קדימה בכמה שנים. בשנת 1986 הוציא פול סיימון את גרייסלנד. אני זוכרת המון ביקורת עליו אז, על ניצול של מוזיקה שחורה לצרכיו, על מניפולציה מוזיקלית שהוא עשה. אבל לי זכור האלבום הזה בהתרגשות גדולה.
הייתי אז בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה, והחבר שלי ואני דאז שמענו את האלבום שוב ושוב. היה בו משהו ממכר לגמרי, ואני חושבת שדווקא השונות, שזה לא היה פול סיימון הפולקסי, הניו יורקי, עם המקצבים המוכרים, הדליק המון אנשים, כולל אותי. היו ממנו להיטים ענקיים, כמו you can call me al
ו-Diamonds on the soles of her shoes וכו'. דווקא השיר שאהוב עלי מהאלבום הזה הוא
I know what I know
בגלל הקצב וזמרות הרקע מאחורה, ונכון, סיימון נראה טיפונת משונה שם, בדרום אפריקה, אבל הוא עדיין אותו יוצר גאוני. בעיני.
עוד שיר שאהוב עלי מאוד מאותו אלבום הוא The Boy in the Bubble בגלל המילים שלו. סיימון הוא כותב מילים נפלא, וגם אם אין מוזיקה לשיר הזה, בעיני הוא נקרא כשירה לכל דבר, הנה הבית הראשון
It was a slow day
And the sun was beating
On the soldiers by the side of the road
There was a bright light
A shattering of shop windows
The bomb in the baby carriage
Was wired to the radio
These are the days of miracle and wonder
This is the long distance call
The way the camera follows us in slo-mo
The way we look to us all
The way we look to a distant constellation
Thats dying in a corner of the sky
These are the days of miracle and wonder
And dont cry baby, dont cry
Dont cry
אני אוהבת את פול סיימון כל כך גם בגלל הפרסונה שלו. גבר יהודי, אמריקאי, נמוך, מלא חוש הומור, גם בהופעות שלו לאורך השנים וגם בכתיבת השירים שלו. מאוד מאוד אהבתי את הופעת האורח שלו ב-Annie Hall
של וודי אלן. שם האירוניה היא שהוא, גבר יהודי נמוך ומצחיק, "חוטף" את דיאן קיטון, השיקסה הגבוהה מוודי אלן, שהוא כמובן, גבר יהודי אמריקאי נמוך ומצחיק (ונוירוטי). סיימון מסמל שם את תעשיית המוזיקה ואת LA
לעומת ניו יורק האהובה של וודי אלן. הסצינה שהוא מופיעה בה מלאה באירוניה עצמית, וזו תכונה מופלאה של יוצר בעיני, מה שעושה גם את השירים שלו כך כך מיוחדים, ודווקא צובטי לב יותר.
אז הנה ממתק מיוחד, פול סיימון וג'ון לנון, בטקס הגראמיס, 1975. נפלא לראות את שני הענקים האלה ביחד (ג'ון לנון זצ"ל וסיימון יבדל"א כמובן) את הבדיחות (ג'ון שר פעם עם פול, פול שר פעם עם ארט, ובקהל אפשר לראות את יוקו בשורה הראשונה), מי המועמדים באותה שנה (אוליביה ניוטון ג'ון מנצחת בנוק אאוט של אלטון ג'ון וג'וני מיטשל, מטורף) ובסוף מגיע אורח בלתי צפוי.
והנה הוכחה שפול סיימון כזה גאון, שלא משנה מי מבצע את השיר שלו, הוא עדיין מצויין.
כמו שכתבתי בזמנו על ג'ו ג'קסון, על סטילי דן וגם כמובן על הביטלס, אלה היוצרים שהולכים איתך לאורך השנים.
מה ששמעת בגיל 14, 18, 20 מקבל משמעויות חדשות ואחרות בגיל כמעט 40. וזה נפלא בעיני.
פול סיימון הוא יוצר מופלא. טוב שיש אותו בעולם, רק שישאר פה.
מוקדש לסתוסתו כפרעליה.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
