צרוב ברגש

הפוסט הזה שלה, גרם לי להמון המון תהיות עם עצמי.

חלקן קיומיות וחלקן יותר פרטיות, קשורות אלי ולסביבתי הקרובה.

לכן, ברשותכם, כנראה שאחלק את הפוסט הזה לשני פוסטים.

קודם כל האישי, שלי, כי בכל זאת זה הבלוג שלי ומהבפנים אני יוצאת החוצה בעצם.

כשעלמק כתבה על יחסים לטווח ארוך, על מושגים כמו אהבה, נתינה, קבלה של המישהו שאיתך (וקבלה שלך על ידיו) גם בזמנים קשים, משעממים, רעים, מעצבנים, חשבתי קודם כל על החברים/חברות הקרובים שלי, ורק אחר כך על בן זוגי.

אני מין טיפוס כזה, של קשרים לטווח רחוק. אני חושבת שנולדתי ככה. וכמו שכתבתי בתגובה (או שניסיתי לכתוב בתגובה) לפוסט ההוא, את רוב האמביציה וההשקעה בחיי, מגיל אפס, השקעתי באנשים שיש לי קשרים איתם, ולא בדברים שאנשים אחרים נוטים להשקיע בהם - לימודים, עבודה, תחביבים, אמנות. בזמנו רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל שוב, בגלל שאני סופר עצלנית, קיבלתי ציון נמוך בפסיכומטרי, והלך על לימודי הפסיכולוגיה. ממה שזכור לי הייתי עצובה בדיוק יום, וזה עבר לי. כנראה זה לא ממש בער בעצמותי.

את ט. הכרתי בגיל ארבע. עברתי לגור בית לידה. יכולנו לראות זו את זו דרך החלון, וגילינו גם שהסבים שלנו גרים זה ליד זה בעיר אחרת, שכנה לנו. היינו ביחד בגן חובה, ואחר כך לאורך כל השנים באותו בית הספר, בכיתות מקבילות.

עברו עלינו כל התקופות האפשריות בחיים. בזמנו אמרתי לחברה אחרת שלאורך השנים כבר הספקנו ט. ואני "לריב ולהשלים על כל דבר אפשרי, וזה מאחורינו". הייתה תקופה של כמה שנים באמצע, מהחטיבה בערך ועד סוף כיתה י' שלא דיברנו, בגלל איזושהי שטות, ואחר כך, בדיוק כמו שהפסקנו, ככה התחלנו, ומאז אנחנו ביחד. גרות בערים שונות, מקיימות חיי משפחה, כל אחת, שונים לחלוטין, כל אחת עוסקת בתחום אחר ושונה, ומדברות פעמים שלוש ביום. קשורות בנשמה. באפריל ימלאו לשתינו 38, ואנחנו 34 שנים ביחד. זה הקשר הכי ארוך שיש לי ונכון שהוא מיוחד, אבל  הוא גם טיפוסי לחיים שלי.

את ש. פגשתי בשנה הראשונה ללימודי התואר הראשון. התחלנו לדבר בפתקים באחד מהשיעורים היותר משעממים שלמדנו, ומאז אנחנו ביחד. זה היה בשנת 1989, ובאוקטובר השנה, ימלאו לחברות הזו 18 שנה. ש. כבר לא גרה בארץ. יש לה בן זוג וילדה קטנה, והחיים שלנו הכי שונים שאפשר אחת מהשניה. אבל אנחנו ביחד. עברנו המון. מריבות, כעסים, מירמורים, שיעמום. שיחות של פעם בשעתיים, ושיחות של פעם בשלושה שבועות. היא החליפה בני זוג כמו גרביים ואני הייתי מאז עם אותו אחד. כשאני ילדתי את הבכור שלי היא בכלל לא הייתה בעניין, וכשילדתי את השלישי איתה התייעצתי לגבי בקבוקים וחיתולים, כי כבר הספקתי לשכוח, והיא עוד הייתה בעניין כי הבת שלה הייתה אז רק בת עשרה חודשים.

את מ. פגשתי לפני כמעט ארבע שנים. נפגשנו באינטרנט, והקשר נוצר לאט לאט. כשראיתי אותה בפעם הראשונה בחיים האמיתיים הרגשתי מבחינתי שזו אהבה ממבט ראשון. זה קשר אחר לגמרי מכל מה שהיה לי, כי הוא נשען המון המון על המדיה הזו, האינטרנט. מיליון מיילים, אולי אלפים. סודות והתקרבות דרך המילים, וקשר חזק שנוצר, שעכשיו גם כולל את המשפחות שלנו, והפך להיות משפחה שניה בעצם.

ויש עוד חברות ואפילו חבר אחד ותיק מאוד (היום יש לו יומהולדת. הוא בגילי וחישבנו שאנחנו ביחד מגיל 16. המון המון שנים).

ובעצם מה אני אומרת בכל הסיפורים האישיים האלה? לא שיש לי מיליון חברים. ממש ממש לא. אני לא טיפוס כזה. אבל אני כן טיפוס של ריצה למרחקים ארוכים מבחינה רגשית. וזה אומר כנראה גם לבחור איזושהי בחירה אינטואיטיבית באנשים שמשתפים איתי פעולה, ורוצים את אותו סוג הקשר, וזה גם אומר המון המון המון השקעה. טלפונים, ומיילים. וליבון בעיות, ושמשעמם ביחד אז משעמם, אבל זה לא מפחיד ולא מרחיק. ולפעמים צריך את המרחק וגם ממנו לא צריך לפחד. ולדעת להעריך כל שניה וכל רגע, וברגע שיש חברות אמת (וזו הגדרה מאוד בעייתית אולי, כי היא כל כך סובייקטיבית) אז ההשקעה היא בלתי נגמרת בעצם, מבחינתי. כשאני מגדירה, בשבילי, מבחינה אישית, מה זו איכות חיים, בראש הרשימה אני כותבת חברים טובים. הקשרים הרגשיים ארוכי הטווח האלה, הם מה שמחזיק אותי על הרגליים. הם שם כשאני צריכה לדבר ולשתוק. הם שם כשמפחיד וחשוך, הם שם כששמח וצוחק. הם שם שכואב.

ושוב, חוזרת לפוסט המקורי של עלמק.

היא כותבת “השגרה והנוחות נוגסות באהבה.” וזה נכון גם לגבי האהבה ששוררת בין חברים קרובים ולא רק לגבי בני זוג. לא רק שגרה ונוחות, אלא גם חיי היום יום, הטרדות, והלקיחה כמובן מאליו. אז את מרגישה שיש משהו מעיק בינך ובין החברה הכי טובה שלך מזה עשרים שנה. סו? אין בעצם מה לדבר על זה, הרי אתן מכירות כל כך הרבה שנים, כלום לא יכול לגעת בכן. היא תבין! עדיף לא לדבר, בואו נמשיך הלאה. לא נכון מבחינתי. לדבר. אז הידיד הכי טוב, הכי ותיק סיפר לך משהו, אולי שהוא עובר דירה, או שיש לו קשיים בבית או שהוא תיכף נוסע לחו"ל ופיספסת אותו. לא ממש הקשבת, שטויות! לא צריך להתקטנן, נכון? הרי אתם מכירים כבר עשר שנים, וגם את שקועה בחיים שלך. לא נכון. להתקשר. לשאול, אולי במייל. לא לחכות שתצטבר מרירות. שום דבר לא מובן מאליו. לא חברות. לא אהבה. אפילו לא החיים עצמם. רגע הם פה ורגע כבר לא.

חוזרת להתחלה. כל אחד ואחת שונים זה מזה. גם בבלוגריה וגם בעולם האמיתי. יש מי שיחסים ארוכי טווח מתאימים לו ויש מי שלא. יש מי שמתחזקת המון חברויות במקביל, ויש כזו ששניים שלושה טובים מספיקים לה מעל לראש.

מה שמחבר אותי לפוסט המקורי שממנו התחלתי הוא שיחסי אנוש, אלו שחשובים לך, חייבים תחזוק. תחזוק מתוך אהבה ורצון (לשני הצדדים כמובן, אבל אני לא יכולה לדבר בשם אף אחד אחר, רק בשמי). בדיוק כמו שאנשים משקיעים בעבודה, בלימודים, בעיצוב הבית, בבישול, בטיפוח עצמי כך הם יכולים להשקיע באנשים הקרובים להם. משום מה אנחנו נוטים לחשוב שאנשים יבינו אותנו, שלא צריך, שמיותר, שזה "יזרום מעצמו" שזה "יסתדר". וכל כך הרבה פעמים קשרים אנושיים נפגמים בדיוק על הקו הזה.

 והיא כותבת גם בסוף שסבתא שלה ז"ל הייתה אומרת “אל תסתכלי בקנקן אם הוא שבור, תתקני אותו!” - אז עלמק, סבתא שלך הייתה אישה מאוד חכמה. אני מוסיפה משהו משלי:

"אל תסתכלי בקנקן אם הוא שבור, תמרקי אותו, שימי בו מידי פעם פרחים חדשים, תוציאי אותו שגם האורחים יהנו ממנו, כי הוא חשוב לך, הקנקן הזה. וגם אם הוא עשוי סתם מאלומיניום, הוא יכול להראות כעשוי מזהב, אם רק תרצי".

תודה מלכתי. גרמת לי לחשוב המון. על היחסים הזוגיים בפוסט הבא.