צרוב ברגש

קודם כל הריח של הכלור. אחר כך האדים, הרצפה החלקלקה, הרטיבות.

הולכת מסביב, במרחק, כדי שאלה, המסוקסים, עם השרירים לא ישפריצו עלי כשהם עושים את הסיבוב המושלם הזה מתחת למים, בדרך לעוד בריכה אחת מהירה.

דווקא ביום הכי חורפי בחודש מרץ אני חייבת לחזור לשחות? למה? לא ברור. פתאום הייתי חייבת. נחנקתי.

ואחר כך, להוריד את הבגדים. שלום וריד בולט ברגל שמאל. שלום שערות שהספיקו לצמוח מאז שהורדתי אותם, שלום בטן עגלגלה שבולטת בבגד הים (ספידו, של שחיינים אמיתיים! על מי אני עובדת? אייקוןזועף).

ואז חימום. חימומונצ'יק יותר נכון. ידיים למעלה. ידיים למטה. רגל ימין, רגל שמאל, לנסות לדחות את הקץ, אבל לא יותר מידי. הצצה לכיוון השעון הגדול, מעל למגדל של המציל. רק שלושים דקות. לא יותר. כי אחר כך זה יבוא לי בהפוכה אחרי כל כך הרבה זמן שהגוף שלי התרגל לחיים נוחים והפך להיות ספוגי ורך ולא מאומן.

נכנסת למים. קללות. קללות בכל השפות שאני מכירה (כוסאחתק, כוסמאמאמאמו, שיט, פאק, שיט, המים האלה קרים. קרים!) ואז בריכה ראשונה. בריכה שניה, מכניסה את הראש פנימה. מסדרת את הנשימה. לשאוף. לנשוף, מסביב אנשים חובטים מים. עוקפת את ההיא שיותר איטית ממני. פליאה שאני מצליחה להניע את האיברים הרדומים בתיאום כזה. הגוף שלי שמח. אני כמעט רואה אותו מודה לי בהכנעה שהוצאתי אותו מהכלא שלו, לסיבוב של פיזיות, שאני מזכיר לו שהוא קיים, שיש גם שרירים בתוך כל הרך הזה.

הנשימה מתקצרת. יש כבר דקירות בצד, וגם בחזה. מיהרתי מידי. לאט יותר. שקט. המים שוטפים לי גם את המוח. הקמטים שם מתגהצים. מחשבות באות, הולכות, יחד עם המים. בחוץ גשם. בפנים כבר חם.

ואז נגמר, להפעם, ואני יוצאת. עוד כמה מתיחות במים, רגל ימין, רגל שמאל, והופ, בחוץ. קללות מכל הסוגים והמינים (כוסאמו ושות', כי קר בחוץ!). ממהרת למקלחות. מתקלפת מבגד הים הרטוב, שלום וריד בולט ברגל שמאל, שלום קפלים בבטן, ובמותניים. שלום קרסוליים שהתעבו, מה שלומכם? כוסאמק. אז אין תיאום בין מה שאני רוצה לבין מה שאני. so sue me שעל סף גיל הארבעים, עם הרגלי אכילה של בולימית אני גם מצפה להיות כוסית-על-בולדינית ממוצעת בלי לנקוף אצבע מבחינת פעילות גופנית בחצי אחד של השנה, ואז לקראת הקיץ ולקראת הגופיות והג'ינס שלושתרבעי והכפכפים מצפה למהפך של אורנה דץ,כזו אני, מדחיקה ומצפה ומקללת.

מקלחת חמה. כמה טוב. אחרי חצי שנה שתיק הבריכה שלי נח וישן במעמקי הארון, אני כבר לא זוכרת מה זה מה. מה שמסביר את השימוש בבקבוקון שמפו שיש לי עוד מאיזה מלון עלום שביקרתי בו בתור קרם גוף. היה נעים ואחרי שתי דקות דביק. שוב למקלחת להסיר את הבושה. פאדיחה.

מתלבשת, מסתרקת, יוצאת החוצה, שוב נשקלת (קללות וכו'), ולאוטו.

טלינק'ה, את צודקת, שווה לחזור.

david hokney, splash