חווית השהיה במחלקת יולדות הזכירה לי תמיד (שלוש פעמים, כולה) את הטירונות.
שינה של כמה בנות בחדר (זה נע בין שתיים שלוש בנות במקרה הטוב, לבין ארבע חמש בצפיפות במקרה הפחות טוב).
השירותים הלא ממש נקיים, ריח האוקונומיקה בכל מקום, האוכל התעשייתי בחדר האוכל, ההשקמה בחמש בבוקר (קומי גיברת, התינוק בוכה!), מפגש עם נשים שלא היית פוגשת בשום מקרה אחר, ואחר כך כנראה גם לא תפגשי.
לבישת המדים של המחלקה (כותנות לילה בשלל דגמים מזעזעים, בצבעי ירוק וכתום מסמרי שיערות), ובמיוחד המבט בעינים של הבנות סביבך שאומר "איך הגעתי לפה, מה זה המקום הזה, וכן, כנראה שהשתנו לי החיים".
אבל בשונה מהטירונות, שנגמרת, פה, במחלקת יולדות זו רק ההתחלה.
התחלה של החיים החדשים שלך, עקב החיים החדשים שהבאת לעולם. שום דבר, אבל כלום, ממה שאת זוכרת לפני זה, לא יהיה אותו הדבר. נכון, הילדים גדלים, ואת חוזרת לעצמך. אבל לאיזו עצמך? לזו שהייתה אחראית רק לה ולגופה? או שעצמך שיצור אנוש דחף את דרכו ויצא מהבטן שלה לפני כך וכך זמן? החיים נשברים למיליוני רסיסים קטנים, ולפעמים לוקח חיים שלמים לחבר אותם חזרה לשלם קוהרנטי אחד.
היום, ממש לפני כמה שעות, לפני שמונה שנים, ילדתי בניתוח קיסרי את המרכזי שלנו.
בשונה מהלידה הראשונה שהייתה טראומטית, והפכה את החיים שלנו על פיהם, כאן הייתה אשליה מסוימת של שליטה. בגלל שלמרכזי כבר אז, בעודו עובר, היו דיעות מוצקות על איך הוא יצא לאוויר העולם, ומכיוון שהטוסיק שלו היה למטה ומכיוון שלי הייתה כאמור, טראומת לידה, קבעתי מראש תור לניתוח קיסרי מוזמן. עכשיו, כשאני חושבת על זה, שמונה שנים אחורה, כפי הנראה שהייתה לי וואחד טראומה מאותה לידה ראשונה, אם בכזו קלילות ניגשתי למשרד הקבלה של בית החולים, ובקור רוח קבעתי לי מועד לניתוח שבו חותכים לך את הבטן, ושולפים משם את התינוק, כאילו שזה היה הדבר הכי טבעי בעולם. אין לי שום דבר נגד או בעד קיסרי, או נגד או בעד לידה טבעית. כל אישה ואישה מחליטה בזמן הנתון מה מתאים לה, ולמה, וכנראה שאז, בשיקלול כל הפרמטרים דאז, זה נראה לי הדבר הנכון ביותר לעשות.
אני זוכרת את עצמי מביאה את הבכור לגן, ילדון בן שלוש וצ'ופצ'יק, ורק בדרך חזרה הביתה, לפני הנסיעה לבית החולים, הגרון שלי נשנק, ואני מבינה שתיכף, כל החיים שלנו, כולל של הילד שלנו שכבר קיים פה, שוב עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. ושהאיזון העדין כל כך שהגענו אליו בתור משפחה של שלושה, עומד להיות מופר.
אבל אלו היו ה(כמעט) דמעות היחידות שרציתי להזיל באותו המעמד. שם המשחק היה שליטה, מה שהיה כפי הנראה נורא חשוב לי באותה סיטואציה.
הלב הלם לי קצת כשהכניסו אותי לחדר הניתוח. רציתי את בן הזוג שלי קרוב אלי, ועד שלא ראיתי אותו עומד לידי, לא הרגשתי רגועה. שכבתי שם כמו מין ישו הצלוב, כל יד מחוברת למשהו אחר, בצד אחד אינפוזיה, בצד שני מד לחץ דם ועוד כל מיני דברים. הרדימו את החלק התחתון של הגוף שלי, ואחרי כמה דקות הרגשתי מין משיכות עדינות כאלה, שלא כאבו כמובן, ואחר כך את הבכי של התינוק, שהוצא החוצה, ממני. הוא בכה, ומייד הפסיק. ואני ראיתי את העינים של בעלי, מסתכלות בי בדאגה, מעל למסיכת המנתחים שנתנו לו ללבוש בחדר הניתוח. משהו היה לא בסדר. התינוק לא נשם. או נשם והפסיק. ככה שכבתי, עקודה על מיטת הניתוחים, והייתי חסרת אונים לחלוטין. התינוק שלי לא נשם מאיזושהי סיבה, ואני לא יכולה אפילו לקום ולהחזיק אותו בזרועותי, לראות מה באמת קורה איתו, לנשום חיים לתוך הפה הקטן שלו. והנה, משום מקום, כמו תמיד בסיטואציה של לידה, של הורות, בא חוסר השליטה והפתיע אותי.
הילד הזה היום בן שמונה. עברנו איתו דרך ארוכה ומסובכת.
הוא ילד נפלא, מיוחד כל כך. הוא הילד היחיד שלי שאני מסתכלת בו בפליאה לפעמים, ולא יודעת מאין באות לו המחשבות והתובנות. הוא שונה ממני כמעט בהכל. הוא מפעים אותי, ומרגש אותי, וצובט לי בלב.
כשאני מסתכלת לו בעינים אני נזכרת בשורה משיר של להקת גזוז שנקרא "היא לא תדע" שמדבר שם על
"עינים חומות, גן עדן". אז זה הילד שלי. עינים חומות, גן עדן. טיפונת נמשים על החיבור של האף, צחוק כמעט תמידי על השפתיים, גם בזמנים שהוא עצוב, ולב רחב ורגיש, ומיוחד.
והנה שוב חוסר השליטה הזה מגיע, כאן בעבודה, ואני בוכה מהתרגשות.
מזל טוב יקר שלי. תודה על שמונה שנים מופלאות של חוסר שליטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
