צרוב ברגש

כשמשהו במערכת של ישרא נדפק ואין עידכונים במייל על פוסטים חדשים ו/או תגובות לתגובות שלך את נעשית בנאדם הרבה יותר נוח לבריות, שקט יורד עליך, ואת כותבת חופשי בלי להתחשב בכלום, בתוך הואקום שנוצר.

(כאילו, נראה לכם? את מרפרשת כמו כלב חולה כלבת ומרייר תשעים מיליון פעם בדקה ומשוטטת ברחבי הבלוגים שאת קוראת כדי לוודא שאת לא מחמיצה כלום.)

כשאת אוכלת כמו בהמה במשך חודש חודשיים, ואז מנסה להוריד את הכל תוך כדי שבוע וזה לא יורד אלא נשאר במלוא תפארתו, זה כואב, וגם לא הוגן.

אם תלבשי תחתונים שקטנים עליך עקב סעיף שתיים, ותלכי מאוד מהר במסגרת ההליכות שאמורות להוריד את הקילואים מסעיף שתיים, הם אוטומטית יהפכו לחוטיני, מה שמאוד חסכוני בעצם, כי ככה יש לך חוטיני בלי לקנות אחד.

כשאת מבלה את רוב סוף השבוע בלראות בלופ בערוץ 23 את הסדרה המופתית Terminal City (תרגום בגוף הסרט: אשה שחולה בסרטן השד וההתמודדות שלה ושל הסביבה הקרובה שלה עם המחלה), על השידה ליד המיטה שלך יש את הספר "סרטן, שליטה בתוך הכאוס", ואתמול התקשרת לדבר עם חברה שלך שעובדת בתור פסיכולוגית במחלקה אונקולוגית, אפשר להגיד שאת די מתמקדת בנושא אחד, וזה לא קל, ומצד שני הכרחי.

"חופשי זה לגמרי לבד"

(י. פוליקר)

כשאת שוחה, ואחר כך מקנחת את האף מכל הג'יפה והמים שנכנסו אליו, ואת עושה את זה חזק מידי, זה מאוד מאוד כואב באוזניים.

אם ביום חמישי מעבירים שעה קדימה לשעון קיץ, זה אומר שיש שעה פחות לישון, אבל גם שעה פחות לחשוב על דברים מטרידים. זה גם אומר שמגיע הקיץ.

מי שהמציא את הביטוי הנדוש "העיקר הבריאות". צדק.

גם זה שאמר "שנהיה בריאים" וגם האלה שתמיד אומרים "אכול ושתה, כי מחר נמות".

תובנה:

מודעות של האדם לעצמו. המונח מתייחס במיוחד למודעות של האדם לבעיותיו הפסיכולוגיות; במובן זה היעדר תובנה הוא מאפיין של פסיכוזה.

ואני שואלת, האם עודף תובנות גורם לפסיכוזה אצל הקוראים?