צרוב ברגש

איכשהו בחגים הגדולים (פסח וראש השנה וכאלה) יש תחושה שסגרו את המדינה, זרקו את המפתח לים, ואין, לכו, תחפשו אותנו, אנחנו נחזור אליכם "אחרי החגים".

כמה שימושי המשפט הזה. בחמישיה הקאמרית יש מערכון כזה, כשקרן מור פוגשת ברחוב את שי אביבי ואומרת לו בטרוניה שהוא הבטיח להתקשר אליה "אחרי החגים" והוא אומר לה שנכון אבל הוא לא אמר לה אחרי איזה חגים הוא הבטיח להתקשר.

וככה, הכל יכול לחכות בעצם.

"שלום, התקשרתי להזמין תור לניתוח".

"סליחה אדוני. אנחנו סגורים, במקרה עניתי לטלפון. תתקשר אחרי החגים".

"אבל אני חייב תור לניתוח, ניתוח לב פתוח, אני עומד למות בעוד שבוע!"

"אדוני, אחרי החגים, תתקשר אחרי החגים".

"שלום, פג לי התוקף של הרשיון. אני חייב לחדש אותו. אני נהג מונית וזו הפרנסה שלי."

"סורי, אדוני. סגור. חידושי רשיון רק אחרי החגים. תתקשר מתישהו באמצע מאי."

"שלום, אני חייבת לשקם את חיי הנישואין ההרוסים שלי. אנחנו עומדים לפני פירוד מיידי אם לא נעבוד על היחסים ביננו"

"גיברת, הסתכלת על התאריך בלוח שנה? אחרי החגים. סגור. תבואי עוד שבוע, שבועיים, חודש, אחרי החג הבא."

"אבל הילדים! והבית! אני ארצח את בעלי עד אז, אם הוא לא ירצח אותי ואת הילדים קודם!"

"אל דאגה גיברת. הוא לא ירצח אותך עכשיו, אלא רק אחרי החגים. את יכולה להרגע בנתיים".

וכך הלאה וכך הלאה. גם בישרא, במיילים, ובכלל, בכלל ההתקשרויות ברחבי האינטרנט יש סלוא-דאון כללי. אחרי החגים נכתוב פוסטים מרגשים, נשלח אלפי מיילים מרטיטים, נגיב אצל כולם, ונחדש ימינו כקדם. כרגע אנחנו עסוקים בלבלוס אוכל בכמויות שלא היו מביישות פיל קטן מזן סורי-אפריקאי, להתארח אצל דודה חיותה במושב קידמות עדן, לנסוע לראות פריחה בנגב התיכוני, לצעוק על הילדים וסוף סוף להתפנות לבקר חברים שבפעם האחרונה ראינו בפגישת המחזור של בית הספר היסודי.

חפשו אותי אחרי החגים, מקווה שאני עוד אהיה פה, בחתיכה אחת.