צרוב ברגש

היו כמה וכמה פוסטים בנושאי זוגיות/מונוגמיה בבלוגיות בימים האחרונים.

קודם ברשימות היתה הרשימה של בועז כהן על מונוגמיה, ובעקבותיו הייתה הרשימה המצויינת של לי ואז

עידן אלתרמן כתב פוסט עליו ועל אבי גרייניק, ולקח את עניין הזוגיות למקומות אחרים.

וזה עורר בי מחשבות דווקא על חברויות בין גברים.

בשנים האחרונות נעשה נורא אין כל העניין של חברויות בין נשים. לאו דווקא בנושא של סקס (למרות שסקס זה תמיד אין. ואאוט כמובן, ואין) אלא של כל האחווה הנשית. כל סיפורי sex and the city נעשו אופנתיים מתמיד.

מעולם בונדינג נשי לא נראה טוב יותר. צמד בנות, או אפילו חבורת בנות, מספיק קטנה בשביל ליצור אינטימית כמובן, שמדברת בגלוי לב על דיאטות, גברים, זיונים, קריירה, אמהות, דימוי גוף ועוד כל מיני דברים הכי מעניינים כאלה בעולם, נעשו נחשקים בערך כמו נעלי הג'ימי צ'ו של קרי ברדשאו. ראו את ההצלחה של ההצגה

"חברות הכי טובות" של ענת גוב בקאמרי, שלא מזמן עשו ממנה סדרה בהוט. סרטים כמו "הסודות של יה יה"

או אפילו הנשים ב"עקרות בית נואשות" עושות את הבונדינג הנשי שלהן, כשהן לא מיואשות, או שכן.

חברות בין נשים תמיד הייתה ותמיד תהיה, אבל אפשר להגיד שזה הרבה יותר סקסי ומצטלם וטרנדי בשנים האחרונות.

גברים מצד שני, הם סיפור אחר בקטע הזה.

יש את הסיפור ההומו אירוטיים. ל"הר ברוקבייק" למשל הייתה הצלחה אדירה. אבל היה שם מוטיב של סקס. נכון, גם של אהבה בין שני גברים, אבל הם היו נאהבים גם מבחינה מינית. יש גם את "יוסי וג'אגר" שהצליח מאוד אצלנו, אבל משום מה נראה לי שקשה אצלנו גם תרבותית להתמודד עם חברות אמיצה בין שני גברים, נטולת מוטיבים מיניים. מה שהולך אצלנו חזק, ותמיד הלך היה חברות בשדה הקרב. כמו למשל בסדרה "מילואים" של האחים ברבש, שבכלל חוזרים הרבה לדון בעניין החברות הגברית על רקע מלחמה ועל רקע צבא אצלנו (כמו גם בסרט "אחד משלנו" וכמובן שב"טירונות". מעניין שאחד הסרטים הכי חזקים שלהם על חברות גברית שלא הייתה במסגרת צבאית הייתה "מאחורי הסורגים" - שם הכל קרה בכלא, וכמובן שילב את עניין הלאום, והסכסוך היהודי ערבי).

מה שמאוד חסר פה בעיני זה סיפורי חברות גבריים אזרחיים. סתם אנשים שנפגשו בבית הספר או באוניברסיטה. גברים סטרייטים שאוהבים אחד את השני כמו שאני אוהבת את החברות שלי. כשזה כבר קורה זה מאוד מיוחד, ממש יוצא דופן. שני גברים ישראלים, שיכולים לתמוך אחד בשני, לדבר על דברים (ולאו דווקא תוך כדי פזצטות ותרגיליים ליליים ופשיטות על כל מיני כפרים לבנוניים לא עלינו), לראות את הילדים שלהם גדלים, להכיר אחד את השני באמת, זה אשכרה מדהים בעיני. ושוב, מעניין, שאין לזה המון יצוג תרבותי.

זוג אחד כזה, שבעיני סיפור החברות והאהבה בינהם היה המרכזי בעצם לכל אורך הסדרה הם רפי ויואל

מ"שבתות וחגים". לכן כל סצינה בינהם שברה לי ממש את הלב. הם צחקו אחד עם השני, ודיברו, ותמכו אחד בשני, ורבו ולא דיברו אחד עם השני, אבל עד הסוף היה בינהם קשר ישיר ובלתי אמצעי, למרות שהם היו שני גברים וזה היה נפלא.

יש פה לינק לראיון עם רני בלייר, במאי הסדרה המופלאה הזאת, שם יש גם קישורים קצרים לסצינות בין דרור קרן לאלון אבוטבול.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2924225,00.html#n

והרשימה של עידן אלתרמן שכתבתי עליה בתחילת הפוסט עוררה אותי לחשוב שאצלנו בארץ מוצאים זוגות גברים שעובדים ביחד ומראים חברות עמוקה אחד לשני בדרך כלל בתחום הקומי.

בלי לחשוב הרבה יש לנו כמה וכמה כאלה, שמצהירים גם על אהבה הדדית גדולה (לפחות לאורך זמן מסוים)

מוני ובראבא, אבי גרייניק ועידן אלתרמן, אסי וגורי, הגששים (שלישיה, אבל בהחלט בחברות).

ואני חושבת שהעתיד הוא בקומדיה. באמת, מכל הבחינות. קומדיה תספק לנו חיוכים בימים חשוכים, וכפי הנראה הקומדיה תנפיק לנו גם חברויות אזרחיות ויום יומיות בין גברים ישראלים אנושיים, שמסוגלים לעשות בונדינג גברי מבלי לצאת לקרב.

במקום נ.ב.

לא מצליחה לחזור למסלול אחרי החופש הזה שהיה מצויין למדי.

המון פוסטים שונים מתרוצצים לי בראש ואולי עוד יכתבו, המון תגובות לפוסטים מצויינים של אנשים טובים מחכות להכתב, כנראה אני עדיין, לצערי או שלא במוד של "אחרי החגים".

אבל, מחר יום חדש (וגם יומהולדת. חמוטל יקירתי, כנראה שהדחקתי אבל זה מחר, אז את יכולה לעשות קולולולו מהיום כבר, תודה נשמתי) מקווה שאצליח לצאת מהערפילים.