ישבתי עם הבלונד-ג'ינג'י שלי, בן שלוש וטיפונת מול המחשב. הוא שיחק ואני ליטפתי לו את השערות, ובלי בכלל לנסות עלתה בי מחשבה שאולי השיער הזה שלו, והעינים הכחולות היו מצילות אותו.
המחשבות האלה עולות לי המון. כשבאתי ביום חורף אחד לקחת אותו מהגן, ולא הייתה מטריה ורצנו ביחד אל האוטו, וכיסיתי אותו במעיל שלי, גם, בלי בכלל לנסות עלתה בי המחשבה על האמהות שרצו בשלג עם הילדים.
הדברים האלה חיים פה, ביננו כל הזמן, כל היום, כל שעה.
במערכון של החמישיה הקאמרית, שעשה פארודיה מהתוכנית "המעגל" של דן שילון, המנחה, מנשה נוי, שואל את קרן מור אם בתור דוגמנית הרכבות בגרביים מזכירות לה את הרכבות לאושוויץ. ואנשים אומרים, כמה נורא, הומור שחור, עושה זילות מהשואה. ואלי זה הכי מדבר. כי בשבילי זה באמת נכון, זה פה, כל הזמן, אנחנו חיים על זה, נושמים את זה, המדינה הזו הוקמה על רוחות רפאים וסיפורי אימה, ולכן יקחו לנו אולי דורות (ואולי לא) להתגבר על מחלת הנפש האיומה הזו, ולהבריא את החברה שלנו.
בבית הספר של הבן שלי, הבכור, למדו השנה את הנושא תחת הכותרת "להיות אדם".
ואני חושבת שזו כותרת מצויינת.
אני חושבת שכולם, ללא הבדל הם בני אדם. לצערי הרב, גם הנאצים היו בני אדם. בני אדם איומים. אכזריים בצורה בלתי נתפסת, אבל בני אדם. וגם אנחנו בני אדם. כולנו. ולכן לא תעזור שום דה-הומאניזציה, אלא רק עבודה קשה ויגעה על ההומניות שלנו. על "להיות אדם - טוב יותר, נאור יותר, מקבל יותר".
(ואני יודעת שאת מבינה את הפסקה הראשונה שלי מצויין).
תוספת עריכה מאוחרת. הוא כתב כל כך יפה וחזק שהייתי חייבת להוסיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
