צרוב ברגש

בפוסט המעניין הזה, דינה ראלט כותבת על "הסרת דאגת הגוף".

ולי כתבה אתמול את זה.

ואני פגשתי שתי נשים בשבועיים האחרונים.

אחת מהן, חלתה מאוד, ובעקבות המחלה נותחה. ניתוח קשה, החלמה איטית, שלושה ילדים שמחכים בבית, אישפוז יחסית ארוך, אולי גם סכנת חיים מסויימת. פגשתי אותה אחרי שכבר המצב הוטב, עושה הליכה בפארק. שאלתי אותה איך היא מרגישה והיא אמרה שהיא מתאוששת לאט, ועכשיו כבר יותר טוב. את הדברים היא סיכמה ב: "אבל תראי, ירדתי במשקל, מכל רע יוצא גם טוב...."

את השניה פגשתי בביתה. חברה קרובה שצרה גדולה נתרגשה על ראשה (איך אני בפיוטיות? אה? אה?).

ובלי צחוקים, קרה לה משהו קשה מאוד. גם במישור האישי וגם במישור המקצועי. ישבנו, דיברנו, ניסיתי לתמוך ככל יכולתי. ובסוף, גם היא אומרת לי "תשמעי, אולי משהו טוב יצא לי מכל המצב הזה, לפחות אני ארזה כי בנתיים אני ממש לא אוכלת כלום....".

קשה לי לבטא במילים עד כמה הנושא של האכילה-השמנה-דימוי גוף אצל נשים הוא מורכב. עבורי כמו גם עבור נשים רבות בכל העולם. תילי תילים של מאמרים, ניתוחים, מחקרים, וכל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת נכתבו ונטחנו עד דק. אבל מבחינה אישית עלו לי כמה מחשבות בראש, בעקבות הפוסט של דינה. אצלי, אישית, הסרת הדאגה הזו, שהיא מדברת עליה היא מאוד נפשית. אם אני במצב נפשי מאוזן, מרגישה נאהבת, מסופקת בהרבה מישורים, מוגנת, בטוחה, בטוחה בעצמי, אז איכשהו גם דאגת הגוף הזו כאילו יורדת ממני. אני מרגישה קלילות נפשית, בעקבותיה יש סיכוי די גדול (לפחות בעבר זה קרה) שארגיש גם קלילות גופנית מסויימת. ועוד דבר. בתור קונטרול פריק מושבעת, שחייבת לדעת בדיוק מה הולך ואיך הולך להיות בעבודה, בבית, בחיי הילדים ובעלי, בעתיד הקרוב (מתי אמרתם שפורצת המלחמה הבאה? רק שאוכל להכין את עצמי), איזו סדרה תשודר היום בטלויזיה, מה התקציר המדויק של הסרט שאני הולכת לראות וכו' וגומר, אז איבוד השליטה הכמעט יחיד שלי הוא באוכל. אני לא שותה. לא מעשנת, לא מזדיינת עם גברים (שאני לא נשואה להם). ולכן איבוד השליטה באוכל הוא כל כך מענג ומיוחד. באמת. עד שזה מגיע כמובן לתחושת גועל (כמובן), אי נוחות גופנית (בארור) הכאה על חטא (איך אפשר שלא) בכיה לדורות (איך אפשר בלי) וחזרה לנקודת ההתחלה. הסרת דאגת הגוף היא גם חזרה לשליטה גם בנושא האוכל. אני אוכלת לאט יותר. אני אוכלת פחות. אני חושבת על מה אני הולכת לאכול ומתי. אני יודעת שאחרי שאוכל כך וכך אני אסתום את הפה, כי די מספיק, ואיכשהו הדאגה הזו נושרת גם כן. כאילו, אני עסוקה בלארגן לעצמי את הכאוס שאני עצמי עשיתי לעצמי (סתוסתו כפרוש, me myself and I זוכרת?) בעניני האוכל, ואז הגוף מרגיש שאני דואגת לו והוא פחות דואג. הנפש שלי לקחה שוב את המושכות, הגוף יכול להרגע.

כמובן כמובן שכל זה בא ביחד עם צימצום של מיני מזונות (כמו אלו שרחב הזונה מכרה?) שעאפס, יכולים לגרום לאי אלו חריגות במשקל הגוף. דברים מאודדדדד חביבים עלי שעשויים מחומרים סופר-בריאים כגון שומנים מוקשים, מלח בכמויות שיכולות לסתום את כל העורקים גם בגופו של קינג קונג, פחמימות משולבות בסוכרים לא מורכבים (יש בכלל דבר כזה) וכן הלאה. לא מזיק גם להזיז טיפונת את הגוף, ברמה שתעלה את הדופק מעבר להליכה מעדנות בין הספה לבין הטלויזיה לבין המטבח. בארור. אבל הקטע הנפשי הולך חזק אצלי, מאוד.

כבר שנים ארוכות אני מייללת שהייתי מוכנה בכיף להיות עשרה קילו יותר ושמחה בחלקי. מאז שרזיתי כנראה אני לא באמת מתכוונת לזה. אני אוכלת ואוכלת ואז בוכה. בשבת האחרונה ירדו מהמדפים העליונים כל בגדי הקיץ של שנה שעברה. גופיות דקיקות, ג'ינס שלושתרבעי, חצאיות שאני אוהבת. ושוב, כמו בפרפטום מוביליי החלטתי שאני לא רוצה לוותר על "האני" החדש הזה שאימצתי לי לפני כמה שנים. קשישה וכוסית (מסויימת).

הלוואי, הלוואי שאת כל האנרגיות המטורפות האלה שאני (ובטוחה שכמותי) משקיעה בנושא הזה הייתי משקיעה בדברים אחרים (כתיבה, חקר הגנום, עמידה במחסומים, מתן בסתר לעניים, טיפוח ועבודות יצירה) אולי היה יוצא ממני משהו אחר.

וברוח הדברים, מברוכ יקירתי. שמחה בשבילך מאוד.

ומוסיפה תמונה של אישה אחת. שונאת את המילה קלאסית, אבל פה, מה לעשות, היא מתאימה בול. (אחרי כל הקשקשת הזו, שלפחות יהיה במה לשטוף את העינים).