כשהייתי בכיתה א' אמא שלי עבדה מחוץ לבית, ואני הייתי הולכת אחרי בית הספר לבית של חברים שלנו שגרו מעבר לכביש. שם נשארתי ואכלתי ארוחת צהריים והכנסתי שיעורים. לא זכור לי הרבה מאותה התקופה, אבל את הבן הגדול של החברים הערצתי הערצה עיוורת. קראו לו אודי, והוא היה בכיתה ג', ענק! הוא והחברים שלו נראו לי אז כל כך גדולים ומבינים ופשוט כאילו מעולם אחר. אודי העריץ את "כוורת". הוא היה שומע את התקליטים שלהם וידע בעל פה את כל המערכונים. זכורה לי תחושת ההערצה הבלתי נגמרת שלי אליו וללהקה הזו, שכנראה היו "הביטלס" לפחות לאנשים מסויימים בתקופות מסוימות בארץ.
במוצאי יום העצמאות שודרה תוכנית שתיעדה את ההופעה החגיגית חמישים שנה לאולם "צוותא" בתל אביב. בין ההופעות הייתה גם אחת של גידי גוב, מזי כהן ודני סנדרסון. ואז נזכרתי בתקופה שהערצתי את דני לחלוטין. בכלל, כל הקבוצה הזו של "כוורת" הייתה עמוסה באנשים כישרוניים להפליא, ובעיני היוצרים החשובים שם היו יוני רכטר, שעל פועלו אפשר לדבר ולדבר ודני סנדרסון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
