אני אוהבת את המדינה הזאת. אני אוהבת את אנשיה, את השפה שלה, את הבית שלי, במובן הרחב ביותר.
למרות שהתגלתי פה כשמאלנית-עוכרת-ישראל-תוקעת-סכין-בגב-האומה-דור-שלום-דורש-שלום-עכשיו, אני, כמה מפתיע גם פטריוטית, ויכולה להגיד בנשימה אחת כוסאמק המצב, נמאס לי, וכמה, כמה אני אוהבת ודואגת, וחיה אתה המקום הזה.
אני אוהבת את מדינת ישראל, שהיא דמוקרטית ומעניקה לאזרחיה חופש דיבור עד שיוכח אחרת. אני אוהבת אותה כי פה, אני יכולה לכתוב שאולמרט, ופרץ, ופרס וחלוץ וכלכלכלכל הממשלה שישבה בקיץ האחרון והרימה ידיים בעד המלחמה בלבנון הם פושעים. הם לא פושעים כי הם טעו, הם פושעים במובן הרגשי של העניין. מה לרגש ולפוליטיקה? כביכול שני מונחים סותרים. ואני חושבת שלא. כשהגענו למקום שבו רובוטים יושבים בממשלה, הגענו לשחור משחור שלנו. נדמה לי שדורון רוזנבלום כתב מתישהו במוסף הארץ בקיץ האחרון על המנהיגים של פעם לעומת המנהיגים של היום. אני מצטטת מהזכרון, ולכן הציטוט לא מדויק אלא רק מביא את רוח הדברים. הוא כתב שלפי מה שידוע מסיפורים כל פעם שבן גוריון היה צריך לעשות החלטה מדינית גורלית היה עולה לו החום. ממה שידוע, רבין היה מתהפך על משכבו בלילות לפני מהלכים קריטיים, ופעם, באחת הקדנציות שלו הוא אפילו התפטר (!!!!) בגלל שלאשתו גילו חשבון דולארים בשוויץ. בגין נכנס לדכאון בגלל ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה, והסתגר בביתו עד למותו. רוזנבלום כתב שאין לנו לצפות את אותו הדבר מאולמרט, וכנראה גם לא מפרץ, וכנראה גם לא מאף אחד אחר שהיה שם בקיץ שעבר. הקריאה שלי את וינוגרד היא כזו לאף אחד מהם, ולו לאחד, לא רעדו הביצים. אף אחד מהם לא אמר, אולי נעשה ככה ולא ככה. אף אחד לא אמר, תשמעו, בואו נחכה רגע. אף אחד. והיום, הם מישירים אלינו מבט, ואומרים "פאק יו. פאק יו, ופאק יו, וגם את שם, בפינה, פאק יו טו".
אני מזכירה, דהיינו עובדת אדמינסיטרציה שולית למדי. בורג במערכת. אני חושבת לעצמי, נגיד שהייתי באה למשרד, ובמקום להדליק את הפלורסנטים בבוקר, להדליק את המחשב, ולשים את הרדיו על גלג"צ הייתי לוקחת פח נפט, שופכת יפה יפה על הציוד המשרדי, על הכסא המסתובב שלי ועל ערימות הניירת ומציתה. מה היה קורה? זה כשל? הייתי אמורה להתפטר, שלא לומר לשאת בדין פלילי? כן, או לא?
אני חוזרת לפסקה הראשונה שלי ולכותרת. אני אוהבת את מדינת ישראל. מדינת ישראל היא דמוקרטיה שבה יש חופש דיבור עד שיוכח אחרת. מדינת ישראל היא מדינה שבה אני בתור כותבת הבלוג שמה אות אחרי אות על המסך הזה ואומרת "אולמרט, פרץ, וכל מי שנכלל בדו"ח הנוראי הזה, אתם פושעים. אתם לא ראויים. תתפטרו. אני מאחלת לכם לילות לבנים וימים שחורים, לפחות כמו לאמהות של הילדים האלה בשני הצדדים שהלכו לנצח, כשלכם לא רעדו הביצים".
אני אוהבת את מדינת ישראל. ואני מפחדת עד מוות.
תוספת עריכה, והיא אומרת את זה בדרך מצויינת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
