צרוב ברגש

יש ספרים שמלווים אותך כל החיים. יש ספרים שהופכים להיות חלק ממך, כמו היד, או הרגל או הנשימה.

יש לי מספר מועט של ספרים כאלה, ואחד מהם הוא "להשתנות" של ליב אולמן. ליב אולמן היא שחקנית, נורווגית, שעיקר פרסומה בא ממשחק בסרטיו של אינגמר ברגמן (היא גם הייתה בת זוגו, ולשניים יש בת, סופרת בזכות עצמה בשם לין אולמן). אני לא זוכרת מתי קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה, או איך הגעתי אליו. קראתי אותו באנגלית, אבל משום מה נקשרתי יותר לתרגום לעברית אותו קראתי יותר פעמים ממה שאוכל לזכור. העותק שלי התבלה עד שכמעט התפורר, ולפני כמה חודשים פשוט נעלם. ביכיתי את אובדן הספר היקר, ואחרי חיפושים מצאתי עוד עותק בחנות לספרים יד שניה בתל אביב.

הספר עוסק בכמה נושאים שמרתקים אותי. נשיות, אמהות, מערכות יחסים, חייה של שחקנית קולנוע ותיאטרון, מסכות, ילדות, מוות. אולי אחד הנושאים שהכי קישרו אותי לספר הזה הוא נושא הזמן. כמו למשל הפסקה הזו:

"מדוע אין החיים ממלאים את ציפיותינו ותקוותינו? מדוע כה חסר רחמים הוא הזמן, מדוע הוא חומס את ההזדמנויות מתחת ידינו אם אין אנו נחפזים דיינו כדי לחטפן באחת? מדוע כה מפחיד להגיע לגיל שישים מפני שפעם היית בת

שש-עשרה וחשבת שאין לזמן גבול? מדוע אין האדם יכול להבין שהזמן מתקדם במהירות גדלה והולכת, מחריב את כל הדברים שאי-פעם חשבנו שניתן להשאיר למחר?"

את הפסקה הזו כותבת אולמן בהתייחס לתמונות ישנות של אמה, אותה היא רואה כנערה צעירה, הצופה בתקווה אל העתיד, עוד טרם נישאה, ילדה ילדים, חיה את חייה כאישה בוגרת.

אני עובדת במקום שביליתי בו חלק נכבד מחיי בשנים האחרונות.

יום יום אני עוברת במקומות בהם היייתי צעירה בעשור לפחות.

עוברת במקומות בהם הכרתי את בעלי. חוויתי כישלונות וחוויות בגיל עשרים פלוס.

משקיפה דרך החלון על מרחבים שראיתי גם לפני עשר ויותר שנים, ולפעמים זה נראה לי כאילו הייתי שם לפני יום יומיים, ולפעמים לפני מיליון מיליון שנות אור.

אולמן מתארת בחלק האחרון של הספר את הסרטת סרטו של ברגמן "פנים מול פנים". כך היא מתארת את המפגש שלה עם שחקנית צעירה, בת ארבע עשרה שאמורה לשחק את בתה, בסרט (טריוויה: הסרט נעשה בשנת 1976, אולמן הייתה אז בת 38, בת גילי היום. אולמן עצמה היום בת 69!!!! איך שהזמן עובר. לא יאומן):

"לעיתים אני חשה כעס על שלעולם לא אשוב ואהיה היא, לא אהיה רכה כמוה, לא אחוש את כל אפשרויות החיים בתוכי, ולפני. כמה מוזר לשבת ולהסתכל בה ולדעת שאני מתקרבת לגיל העמידה, לראות בעיניה שהיא אינה מבינה שגם אני בת ארבע עשר, ורוצה, לזמן קצר בלבד, להיות היא."

וגם אני, כמוה, הולכת למשרד בבוקר, ועוברת על פני. על פני בת העשרים, על פני בת העשרים ושתיים, אל פני בת השלושים שהייתי, על פני כל ה"אני" האלה, והלב נצבט, אבל הלב גם מלא אושר, כי דברים שכאבו כבר לא כואבים, כי יש אהבה, יש נוספו הרבה אנשים וקשרים חשובים, אבל כן, הלב נצבט, ולפעמים אפילו קשה להסביר למה.

בזמן אחר, במקום אחר, בפורום אינטרנטי אחר שביליתי בו פעם, שאלתי שאלת סקר קצרה "בת כמה את מרגישה כשאת מסתכלת במראה בבוקר?"

כנראה שבזמן האחרון כשאני מסתכלת במראה אני רואה אישה בת 38, וזה משום מה מוזר לי.

והנה ליב אולמן, בערך בזמן שהסרט נעשה, בעיני היא אחת הנשים היפות בעולם.

והנה מאחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם, back in time....