צרוב ברגש

אני כותבת והדמעות זורמות. אני מתגעגעת. אני לא בטוחה שאני יודעת למה אבל התחושה נמצאת שם.

לפני המון המון שנים קראתי ראיון עם אריק איינשטיין והוא אמר שם משהו על זה שהוא הטיפוס המתגעגע. וזה דווקא התקשר לי מצויין, כי כשהייתי ילדה ההורים שלי היו שומעים את התקליטים שלו ואמא שלי הייתה בוכה. כשהייתי שואלת אותה למה, היא הייתה אומרת שהשירים האלה מזכירים לה ישראל שהייתה ונעלמה ושהיא מתגעגעת. אז אריק איינשטיין התגעגע, והשירים שלו גרמו לאמא שלי געגועים, ואני כנראה נולדתי עם הגעגועים האלה למשהו תמידי, בילט אין.

מה שמוזר באמת הוא שאני מסוגלת להתגעגע אפילו לזמנים או למצבים שכשהייתי בהם היה לי רע.

בחורף, לפני כמה חודשים הייתי ממש חולה. חום גבוה וחיידק בגרון. שאלתי את נפשי למות, לא היה לי טוב בשום צורה שהיא. אבל אחותי האהובה הייתה פה בדיוק בביקור מולדת והיא הגיעה אלי וישבה לידי. היא שמה לי מגבת קרה על המצח, והחזיקה לי את היד וכשהרגשתי טיפונת יותר טוב ישבנו במיטה וראינו ביחד איזו סדרה איומה ומטופשת. ואני מתגעגעת לאותו ערב, ואליה, ולסיטואציה.

בלילה שרבין נרצח, הלכנו הביתה מהעצרת. אני, בסוף חודש שביעי, עם רגליים מבוצקות, בעלי ואבא שלי שהיה אמור להרצות בירושלים יום למחרת ובא לישון אצלנו, בתל אביב. עזבנו לפני שכולם שרו התקווה. בדרך הביתה שמענו את השירה מהדהדת. קצת אחרי שהגענו התחילו ידיעות סותרות להגיע, בטלויזיה, ברדיו. אבא שלי הלך להתקלח, ואני נתתי לו מגבת בצבע תכלת. הידיעה הרשמית הגיעה ואני שמעתי אותה במטבח. אני זוכרת את אבא שלי, יוצא מהמקלחת, עטוף במגבת התכלכלה הזאת, נשען על המשקוף של חדר האמבטיה, ושנינו בוכים, אולי רק אני בכיתי, אני לא זוכרת, ואני מתגעגעת, באופן פרוורטי, לרגע הזה, שהיה רגש טהור, של עצב מרוכז, לפני המון שנים כבר.

אני מתגעגעת גם לאנשים שאני לא מכירה. לאנשים שפגשתי רק בצורה וירטואלית, ואני רק מנחשת איך הם בחיים היום יומיים. יש מישהו כזה שאני מתגעגעת אליו, לפעמים יותר ולפעמים פחות, כבר כמה שנים. יש סיכוי טוב שלעולם לא אכיר אותו באמת, פנים מול פנים, מה שלא יפסיק את הגעגועים שלי אליו, או יותר נכון, לדמות שלו בראש שלי.

לפעמים הגעגועים שלי מזינים אותי. גורמים לי ליצור, יוצרים מצב רגשי של פוריות מסוימת. הרבה פעמים הם גורמים לעצירה במסלול החיים, וברוב הפעמים הם פשוט שם, חלק בלתי נפרד מההווויה שלי. יש מוזיקה שהיא געגועים בשבילי. לא געגוע למשהו או מישהו מסוים, אלא תמצית של תחושת געגוע. מין צביטה כזו בלב, בבטן, שגורמת לדמעות לרדת או לפחות למחשבות להתגלגל. כמו זה למשל, שני ענקי הדור, בשיר שמאז שהייתי ילדה מגעגע אותי נורא.