צרוב ברגש

אני מרגישה כמו לימון סחוט. כמו סחבה אחרי שעשו איתה ספונג'ה. כמו אחרי הליכה ארוכה ארוכה במדבר.

אני צמאה ועייפה ורעבה ולא ברור לי מה יטעין אותי מחדש. לכן אני גם כמעט לא כותבת. לא מגיבה.

עד לא מזמן הפוסטים היו קופצים לי לראש. לא בכל דקה, אפילו לא בכל יום, אבל כן, אחרי שבוע של דממה פתאום (בדרך כלל במקלחת, אאוריקה!) מילים ומשפטים ודימויים וגם שירים היו מתחברים לי, והייתי מחייכת לעצמי, או שרה, או חושבת, או אומרת "זה לא, אבל זה כן" ואז מגיעה למחשב וכותבת.

אבל כבר הרבה זמן לא. יבש. הכי מפחיד שהבלוג הוא החיים והחיים הם הבלוג. קראתי תגובית של מישהי איפושהו לפוסט של מישהי או מישהו (תיאור מעורפל, משהו) שכאילו, אולי אם לא כותבים פוסטים עסיסיים, או שמפחדים נורא לחשוף פתאום, או מאוד ממדרים את הכתיבה, אז זה תוקע איפושהו גם את החיים מחוץ לבלוג, האמיתיים. אני גם יודעת שזה יכול להיות בדיוק הפוך. שאנשים אומרים, או כותבים, שברגע שהחיים שלהם, שם בחוץ, לא אלה על המסך ובתגוביות ובפוסטים פורחים, או משתנים או תוססים אז הם כותבים פחות. הם פחות פנויים. אבל אצלי זה מין יובש כללי.

ובתוך היובש הכללי גיליתי שלא משנה כמה אני בדיכאון כל עוד אני צוחקת מהפרקים החוזרים של "חברים" כנראה שטרם הגעתי לתחתית. (קטע עם בונוס. שימו לב לאורח השווה)

וכמה שיבש, וכבד, ובדיכאון ושלל מילים עליצות ומלאות חיים תיקתקתי פה על המסך אז יש גם את זה.

היום בבוקר, ליד הדלת, המרכזי מרים עלי עינים חומות חומות ואומר לי:

"אנחנו רוצים לקנות לך ולאבא מתנה ליום הנישואים, אבל אין לנו מספיק כסף"

"כמה יש לכם?"

"אפס. אפס שקלים. זה לא מספיק. אז חשבתי שתתני לנו, נגיד, עשרים שקל, ואז נקנה לכם מתנה, אולי אחרי בית ספר כשנלך לפיצוציה לקנות ממתקים".

"רעיון מצויין. תזכיר לי ואני אתן לכם עשרים שקל".

Teach your children, Crosby, Stills, Nash & Young

You who are on the road
Must have a code that you can live by
And so become yourself
Because the past is just a good bye.

Teach your children well,
Their father's hell did slowly go by,
And feed them on your dreams
The one they picked, the one you'll know by.

Don't you ever ask them why, if they told you, you would cry,
So just look at them and sigh and know they love you.

And you, of tender years,
Can't know the fears that your elders grew by,
And so please help them with your youth,
They seek the truth before they can die.

Teach your parents well,
Their children's hell will slowly go by,
And feed them on your dreams
The one they picked, the one you'll know by.

Don't you ever ask them why, if they told you, you would cry,
So just look at them and sigh and know they love you.