צרוב ברגש

ילדים ילדים ילדים.

המון פוסטים יש על הנושא הזה. אמהות שכותבות על הילדים שלהם. נשים בהריון שכותבות לקראת לידה.

הפוסט המקסים הזה שלה. גם בנוטס, השכנים שלנו (רציתי פעם לכתוב פוסט על נוטס ולקרוא לו "אנחנו ושכנינו" כמו שם של איזה ספר ישן בנושא ישראל ומדינות ערב, בדיחה גרועה ופוסט שלא יכתב בכל מקרה) היו כמה וכמה פוסטים על "למה אני לא מביאה ילדים" "למה החלטתי לעשות ילדים" "למה לא להגיד לאחרים לעשות, כי יש סיכוי סביר שאחר כך הם יבואו לתבוע אותך על הרס חייהם" ו"ילדים - בעד ונגד, שלב הדואטים בגמר" (כוכב נולד השתלט עלי, לגמרי).

ילדים. המפץ הגדול. מה שלפני ומה שבא אחרי. אני תמיד חושבת שלהסביר למישהו את החוויה של גידול ילדים אם אין לו ילדים בעצמו זה כמו להסביר צבע לעיוור. לא במובן של התנשאות, או לי יש משהו שלמישהו אחר אין, אלא שכמו שאני בחיים לא אבין באמת מה זה באמת לקפוץ בבנג'י, להזריק הרואין, לשיר לפני מיליוני אנשים בקונצרט רוק, לנסוע לטיול במדבר גובי ועוד בערך מיליון ושניים דברים שלא עשיתי וכנראה שגם לא אעשה, לא אעבור אותם על בשרי, ככה גם מי שלא ילד, או אימץ ילד, וחי איתו ואותו 24/7 לכל החיים לא יבין את מהות החוויה הזו עד הסוף.

ילדים זה משהו non-refundable. אין החזרות. There is NO going back.

התחתנת? את יכול להתגרש. קנית בית? תמכור. עברת לחיות במדינה אחרת? ביבשת אחרת? תעלה על מטוס ותחזור. ילדת ילד? אין החזרות. אין חרטות. אין. זהו. הוא שלך ואתה שלו, לנצח. עד המוות (עדיף שלך על פני שלו, אבל קודם שיגדל, יתמות זה לא להיט בגיל צעיר). לנצח לנצח, תהיה אחראי לו במידה זו או אחרת. בהתחלה זה הרווחה הפיזית הבסיסית שלו. החיתול. המוצץ. החום. האוכל. לאט לאט אתה מבין את גודל האחריות העצומה הזו. אתה עשית את הבנאדם הזה, אין פה מי שיבוא ויקח על עצמו אחריות כי אתה, אתה אתה (ובן זוגך, אם יש לך אחד כזה) אחראי לו. לחנך. לייצב. לשים גבולות. לאהוב. לכעוס. למלא את החיים שלו, עד שהוא מתחיל בעצמו למלא את החיים שלו בדברים משלו. לקחת מרחק. לצמצם אותו כשצריך. להיות שם, גם כשאתה לא. לצחוק, ולבכות, להחזיק, לשמור, להעריך, לכבד, לשתוק. לעבור איתו את כל טווח הרגשות האנושיים שיש תחת השמש הזאת, עם היצור הזה שהוא בשר מבשרך. שאתה/אתם יצרתם יש מאין. לולא אתם, הוא לא היה! ועל כן, האחריות הזו, המונומנטלית מונחת על כתפיכם. לחלוטין.

אף הורה לא חי ככה באמת. כלומר, אני לא קמה בבוקר, קמה לצחצח שיניים ונזכרת תוך כדי ש"וואלה, עשיתי איזה יצור אנושי ואני אחראית לו! וואו, איזה כובד... רבאק, משקולת שני טון יושבת עלי. שוב אני צריכה להתנהג בממלכתיות לפחות כמו של שימון פרס בעודו צועד אל כס הנשיאות המיוחל בגיל 84".

את קמה, את מכינה סנדוויצ'ים, את עוזרת להוא לנגב את הטוסיק, את צוחקת מהבדיחה של המרכזי הזה, את צורחת על הגדול כי שוב אתם כמעט מאחרים, את מורידה אותם ליד בית הספר בתפילה חרישית שלא יבואו לשם היום מחבלים, שילד מכיתה ו' לא ידפוק להם מכות, ושאף מורה לא תשפיל אותם, מורידה את הקטן בגן תוך כדי אלפי נשיקות רטובות וחיבוקים שיש להם עוד ריח של קורנפלקס וטסה לעבודה, שלפעמים את שונאת אותה, אבל לא רק מחזיקה אותך אלא היא חלק מסכימה כללית של משק בית. שגם קונה חלקית את הקורנפלקס שאת מריחה עליך אחר כך, בגלל החיבוק.

אבל כן. הם שלך. לנצח. ואת שלהם. גם כשהם ידונו בטמטום או ברוע או בשכחה או לפעמים אפילו בהומור או בחום שלך על ספת הפסיכולוג בעוד X שנים. הם לא חוזרים לשולח. הם לא עבירים.

וכמו לתאר צבע לעיוור, יותר מזה שאני מתקשה להסביר את גודל האחריות, את עוצמת הקושי, את העובדה שלעולם לא תהיי אחראית רק לעצמך, לעולם לא אצליח לתאר ולו במילה אחת את גודל האהבה. את הטעם והריח שלה. את עוצמת הכאב, את הלב המתכווץ ולמה בשם כל האלוהים, כשאני רואה פרסומת לפמפרס אני רוצה לבכות בדמעות חמות ורטובות אחרי כל שוט של תינוק רך שישן שם שינה עמוקה. לכן, אני גם לא מנסה להסביר. ילדים. ילדים. ילדים.