צרוב ברגש

את יודעת שסוף החופש מתקרב באמת כש...

הילדים שלך מסרבים לארוחה במקדונלדס. (האמת? מייד התקשרתי לרופאה והזמנתי לשלושתם תור לבדיקה. מלחיץ פחד).

כשערימות ערימות של צעצועים מכסים כל בלטה פנויה בבית, כשהילד המרכזי שלך מחליט להיות מנהל רשת מלונות, ומוכר לאחים שלו ולך חדרים במלון פיקטיבי, וזה אומר שהקטן ישן עם כלי אוכל מפלסטיק וספרים במיטה שלו כי המנהל הבטיח לו "ארוחות בחדר ובידור בחינם".

שהטלויזיה פועלת 25 שעות ביממה.

כשבאותו חדר כמה ילדים צופים בשידורים חוזרים של "ארץ נהדרת" וכמה ילדים אחרים צופים ב"המיטב" של "ארץ נהדרת" על המחשב.

כשנגמר לאן ללכת.

שנגמר הכסף.

שנגמר הכוח.

שעליתי שלושה קילו רק מלהביט על הג'אנק של הילדים.

שהקטן דוחה בשאט נפש שוקולד כקינוח לארוחה. (הזמנתי מיידית תור לרופאה, וגו' וכו').

שהיום ה-28.8.07 ושעוד חמישה ימים זה באמת נגמר.

***תוספית לא קשורה. נכון שאתם שונאים שבלוגרים ובכלל אנשים אומרים לכם ברשת "תעשו לעצמכם טובה ו... תקראו את זה ואת זה... או תלכו לסרט הזה והזה?" אז אני לא אגיד. אני רק אכתוב ששווה לקרוא את הפוסט הזה. כי הוא מופתי בעיני בתיאור של הבנליזציה של הכיבוש. שהוא כתוב ב-under ולא ב-over. הירס לוקינג אט יו, אופיון.

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=292417&blogcode=7309912