צרוב ברגש

כשהייתי קטנה אחד הדברים הכי איומים שאמא שלי הייתה יכולה להגיד לי זה שאני מפונקת.

מצד שני, המחמאה הכי גדולה שהיא הייתה יכולה לתת למישהי זה "היא לא מפונקת, היא בחורה חרוצה".

גדלתי לתוך עולם שהמושג "פינוק" בו הוא שלילי בתכלית.

והיום, אני שמה לב, שאני מנסה ככל יכולתי בתור אדם בוגר לא להיות "מפונקת".

בחודש חודשיים האחרונים, אולי אפילו לזמן ארוך יותר, אני מבחינתי ממש, אבל ממש לא מפונקת.

כל פעם שקצת קשה לי (וקשה לי) הקול הזה, שעדיין קיים בתוכי צץ ואומר "די כבר להיות מפונקת. את חיה חיים טובים, את מאושרת, אסור להתלונן, יאללה, אודרוב, להמשיך לעבוד, לתפקד, ליצור, לעשות, לייצר, לא להשבר".

לצערי הרב, אפילו כתיבה בבלוג הפכה בזמן האחרון לפינוק. כנ"ל שחיה. כנ"ל סרטים. כנ"ל לשבת בבית קפה, להפגש עם חברות, לעשות קניות, לישון המון, להיות רק אני ואבא של הילדים שלי לבד, סתם לבהות.

אז הנה, פה, קבל עם ובלוג אני אומרת תנו להתפנק. תנו.

לפחות לזמן הקרוב, בגלל נסיבות כאלה ואחרות אני אמשיך כנראה "לא להתפנק". מקווה שהחוסר הזה לא יאשפז אותי בגהה או במקום אחר, ושמתישהו, אני אחזור לפה בצורה יותר מלאה.

השנה החדשה מתקרבת. לפני שנה בדיוק הבלוג שלי עוד לא היה, אוטוטו יש לו יומהולדת שנה. זה נראה לי משמעותי, ולא משמעותי בו זמנית. מצד אחד נראה כאילו הוא תמיד היה בחיי, הכתיבה, האנשים שהכתיבה הביאה לחיים שלי, כל המדיום הזה. מצד שני, אני מרגישה חדשה, אין לי את הפז"מ שיש פה לאנשים אחרים, זה עדיין טרי.

היום בבוקר כשפתחתי את החלונות בסלון, אשכרה נכנסה פנימה רוח סתיו, ובדרך לעבודה, התפנקתי לגמרי <אייקוןאירוני> ושמעתי את השיר הזה, מסרט שראיתי לא מזמן והוא הכי feelgood שיש. אז פינוקים אין, אבל אהבה יש בשפע.