צרוב ברגש

לפני פרוץ החג, ולפני ברכות הגוטה יום-טוף המקובלות, וטרם התכלהשנהוקללותיה, ועוד שניה ביפור אני כפי ארימה, יש לי בקשה אישית קטנה ממי שמארגן או מארגנת שם את השנה הבאה.

אני מאחלת לעצמי לשבור שיא.

לא משנה במה (כלומר, כן, זה מאוד משנה, אבל זה בכמה תחומים, ובאחד ספציפי, אבל כזה שאני לא רוצה עכשיו לכתוב עליו). זה שיא אישי, וזה לא עניין השיא, אלא עניין הלשבור. את הגבולות של עצמי, את מה שאני חושבת שאני מסוגלת, שהפנטזיה תהפוך למציאות, שהקושי יתרגם לאושר גדול, שהמאמץ יהיה משהו מוחשי וכך גם האושר שינבע מהמאמץ הזה, שהפחד יהפוך למשני, שבעוד שנה אגיד שזה זה, שזה היה שווה את זה.

ולכן הפוסט שלה מתאים לי כמו כפפה ליד, ולכן הסרטון הזה אומר לי כל כך הרבה (בעצם זה סרט, ולא סרטון, והוא מאוד מאוד ארוך, אבל לקראת הסוף שלו יש קטע מדהים מדהים שנקרא looking up ומי שיראה ירוויח גם מוזיקה מדהימה וגם התעלות נפשית שלא תאומן).

ואת שלל הברכות שאני מאחלת לכולם אני אמטיר בקרוב, מבטיחה!

ובלי שנות השמונים אי אפשר.