צרוב ברגש

יש ימים שהפיזיות הופכת להיות חזות הכל.

המכנסיים שלוחצים באזור המותניים שהתעבו מאכילה בלתי פוסקת בשבועות האחרונים.

הביוץ האלים שמגיע לאחרונה, כאבים בבטן התחתונה, בגב התחתון, באזור השחלות, הרגשת אי נוחות כללית, כאילו הגוף מאותת מבפנים "תשימי לב אלינו! הזדמנות אחרונה! מכירת חיסול! אם לא עכשיו אימתי!" הביציות שלי (או הביצית היחידה בעצם, שמשתחררת שם כל חודש, לפי ספרי המדע, מנגנת בקסטניות ורוקדות הורה סוערת, ואני מתעלמת כמובן).

הקמטים במצח, שכנראה מסמל את מה שהולך שם בפנים, מחשבות מתפתלות, לפעמים מעיקות, או דורסניות, או סתם, אבל קמטים כבר יש והרבה.

השיער שלא מסתדר בשום צורה שהיא, לא משנה כמה אנסה, ואשדל אותו בשלל קרמים ואתחנף אליו במרככים כאלה ואחרים בריח פפאיה, אננס, וסופגניה-בריבת-חלב, עדיין מרגיש חוטי, דליל, יבשושי.

הגב הכואב, במיוחד בין השכמות (אחד הביטוים שאני הכי אוהבת באנגלית משום מה shoulder blades - להבי הכתפיים), לפעמים כאב חד ודוקר, לפעמים סתם, כאב עמום שמפעם שם. יותר מידי שעות ישיבה מול המחשב, פחות מידי פעילות.

ובתוך כל המכאובים, התחושות, התיקתוקים האלה והאחרים, הנשמה, או הנפש, מתחבטות, חולמות, מנסות לעוף למעלה, אבל כאב חד או פימפום של נוזל גוף מרתק אותן למקומן.

אתמול הייתי בבית ילדותי. אמא שלי מצאה זוג נעלי בית חדשות למדי ונתנה לי אותן. נעלי המגפר, או כמו שבנערותנו היינו קוראים להן "נעלי קיפי" (או בהיפוך "נעלי המפגר"). התאהבתי בהן מיידית. החלקתי את הרגליים פנימה, והמוך הרך שלהן חימם לי את הרגליים, עטף אותן במין ביתיות מוכרת. וככה אני מרגישה גם פה. נעים.

אולי פה, בין הפיזיות המהדהדת ובין נסיון התעופה של הנשמה, אוכל לחמם את הרגליים, ובחורף, כשקר, ממש אין לזלזל בזה.