נגמר לו סוף סוף נס שמונת-הימים שכלל דחיסת סופגניות ללא רחם, הדלקת נרות כל ערב כמעט בבית אחר (של חברים! לא של זרים!) סביבונים, משחקים, מסיבות, ושאר משתאות ומגדנות.
{ואולי מזל שכך כי הג'ינג'י הצעיר ניזון בימים האחרונים מהתפריט המיקרוביוטי הבא: שוקולד+טופי לארוחת הבוקר, מרשמלו+עוגת יומהולדת- לארוחת הצהריים, ארוחת ערב מאוזנת של סופגניה עם ריבה+סופגניה במילוי שוקולד וסוכריות קופצות [יש דבר כזה, בחיי אלוהים התורה שכך יהיה לי טוב] ולקינוח כמה מטבעות שוקולד, להוריד את הכל}.
היום, בשיחת טלפון של בוקר עם החברה הטובה אמרתי לה שמזמן לא נהניתי ככה. ובשביל פולניה סובלת שכמוני קשה, קשה מאוד להוציא את המשפט הזה מהפה, ועוד להאמין לו!!!! ובאמת, אני נורא נורא (או מאוד מאוד למדייקים) נהנית מהילדים שלי בזמן האחרון. מאוד. נורא. וההנאה הזו מתעצמת כשאני נזכרת כמה לא נהניתי, או יש לומר אפילו, סבלתי כשהם היו קטנים יותר.
בואו נשים את זה על השולחן: שלום, קוראים לי דרורית ואני לא אוהבת תינוקים.
ועכשיו הבהרות.
אני מאוד מאוד (או נורא נורא) אוהבת תינוקות וילדים ממש קטנים של אנשים אחרים, במיוחד אם אלו אנשים שאני אוהבת וקרובה אליהם, וכך אוטומטית אני גם נוטה לחבב את הילדים שלהם. וכן, מאז שילדתי בעצמי, אני הרבה יותר אמפטית, סימפטית, ונוחה לתינוקות של אחרים. וכן, כשהילדים האישיים שלי היו ממש קטנים אהבתי אותם. נתתי להם את מה שהם ביקשו (חום, אוכל, תזונה, הגנה) ולפעמים אפילו נהניתי מזה ומהם. אבל לרוב סבלתי. באמת. אולי אחת הסיבות תהיה שאני אדם די ורבלי, וצריכה תקשורת שכוללת החלפת מילים, משפטים, ביטויים, ג'סטות לשוניות - וזה טיפונת בעייתי עם תינוקות. אחת הסיבות האחרות תהיה גם שאני אדם די מפונק. אני אוהבת לישון ברציפות לפחות שבע שעות בלילה. אני אוהבת לאכול בלי שמישהו יזיל עלי ריר תוך כדי/יצעק לי באוזן "אמא, אמא, אמא, אמא/יבכה נורא/יקיא [עלי או בסביבתי]. אני אפילו לפעמים אוהבת להיות לבד. לגמרי. בלי לפחד שמישהו זעיר שאני אחראית לחייו יתחשמל, יבלע עצם זר ויחנק, או סתם נורא נורא יבכה ויהיה עצוב כי "אני רוצה את אמא שלי". אני מאמינה שעוד סיבה יכולה להיות שאני קונטרול פריק. וכשיש לך ילדים, ועוד יותר שהם קטנים, ועוד יותר כשהם ברבים, כל שליטה בחייך שתנסה להגיע אליה לא תצלח, כי הזעירים האהובים האלה תמיד תמיד מכינים לנו הפתעות כאלה ואחרות [הן יכולות לכלול גם ביקורים בחדרי מיון בשעות מאוד קטנות של הלילה, ביטול של מפגש עם חברה אהובה בגלל שבדיוק היום הגיע העת לפרוח באדמדמת, או סתם כי יש לנו המון נזלת, ונורא נורא קשה גם לנשום, גם למצוץ מוצץ, וגם לאפשר לכל מי שסביבנו לחיות כרגיל, כאילו כלום לא קרה].
מכירים את המשפט "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות?" איך שהוא אני לא קונה אותו (וב-ר-ו-ר לחלוטין שאיך שאני כותבת את המשפט הזה אני פותחת גם פתח לעין הרע אז טפו! לכי מפה עין רעה ואיומה!).
כי שהם גדולים יותר אני מבינה יותר מה הם רוצים, והם בדרך כלל מבינים אותי גם. כי כשהם גדולים, אני גם אמא שלהם, וגם יש לי את החיים שלי, ורגשות האשמה שלי ישנות גם הן שבע שעות רצוף בלילה, לפחות! בלי להתעורר וזה נורא נורא כיף.
כי יש לי כבר שלושה בני אדם בבית, עם דעות, ורגשות, ובלי חיתולים, וזו הרגשה נהדרת.
כי רק עכשיו, אולי, אני מבינה שזה שדי סבלתי בשנים הראשונות לא הופך אותי אוטומטית לאמא רעה.
כי הם אוהבים אותי, בכל זאת.
כי אני אוהבת אותם.
כל האמור לעיל לא משנה את העובדה של העונג החייתי כמעט בהרחת התינוק שלך כשהוא בערך בן חודשיים, כן, גם תוך כדי החלפת חיתולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
