צרוב ברגש

לפני חמש שנים בדיוק קרה לי דבר מופלא.

נכנסתי וכתבתי תגובה ראשונה בפורום מסויים באינטרנט.

בעקבות אותה תגובה חיי השתנו.

הכרתי אנשים חדשים, בבת אחת מסה חברתית שלמה, שהפכה את החיים שלי להרבה יותר מעניינים, מורכבים ומרגשים.

עברתי כמה וכמה פלטפורמות אינטרנטיות מאז.

הכרתי עוד ועוד מעגלים של אנשים בדרכי.

והיום, אחת מדרכי ההתקשרות הכי מרכזיות שלי הוא הג'ימייל.

יש ימים שהוא שוצף וגואש ומלא מידע, רגשות, מסרים שנאמרים בין השורות, נימוס, אינטרסים, ועניני עבודה.

לפעמים הוא משמש צינור שיכול לקשר ביני לבין העולם, אם הוא פה פיזית לידי, או חוצה יבשות ותרבויות.

ולפעמים הוא ריק, ויבש, וערירי וגלמוד.

ופתאום אני מבינה שאני זה הג'ימייל, והג'ימייל זה אני.

וזה די עצוב.

הפתרון? לתקשר בעוד דרכים (אני עושה את זה, אבל אולי לא מספיק?) להתנתק (ממנו ומכל הקונספט) לנסוע למקום רחוק רחוק, ולא להיות זמינה בו ובכלל.

כרגע, אין ספק בכלל, שבמקום הראשון ברשימת "את מי הייתי רוצה לרצוח" מככבים אנשים שלא עונים למיילים שלי. ככה, עד שיעבור לי.

ובנימה אחרת לגמרי. ג'ו ג'קסון מגיע לארץ!!! יש! הידד! איזה כיף! כל מי שמכיר, או לא מכיר ורוצה, או מכיר ורוצה ושמח גם כן, שיגיד, אולי נפגש בהופעה.