בשבוע שעבר קרה מאורע היסטורי, והג'ינג'י (מלאו לו ארבע לפני חודש) הלך לבד לחברה ישר מהגן.
כשבאתי לקחת אותו (אחרי שהתקשרתי שלוש פעמים לוודא שהם לא עורפים זה את ראשה של זו) הילד היה שמח וטוב לב.
החברה, קטנה ממנו בראש, בלונדינית ואוהבת אותו עד זוב דם, החליטה להפרד ממנו בתותחים הכבדים. היא נישקה אותו, כיווצ'צ'ה לו את הלחיים, נתלתה על כתפיו החסונות, ולסיום סיומת כשניסיתי להלביש לו את המעיל, בזריזות של מישהי הרבה יותר קטנה וזריזה ממנו היא השתחלה לתוך השרוולים הגדולים עליה בכמה מידות, אימצה את המעילה לגופה הדקיקה והכריזה "אני הג'ינג'י! עכשיו אני הולכת לבית שלי!" ורצה לכיוון הדלת.
הג'ינג'י שעוד עמד בפרץ הנשיקות, חיבוקים, כיווצ'וצים וצביטות, נשבר. הוא נעשה אדום מאוד, (הלחיים והאוזניים) ופרץ בבכי נוראי.
"היא לא אני! אני זה אני!". ניחמתי אותו, האמא של המאהבת הבלונדינית קילפה ממנה את המעיל שלו, והלכנו הביתה בסבבה.
רק אחרי כמה שעות נפל לי האסימון שכנראה כמה גנים שלי כן הגיעו לד.נ.א של הג'ינג'י. הוא לא אוהב שפורצים את הגבולות שלו, וזה בדיוק מה שהחברה עשתה לו.
לפני שנים רבות הכרתי מישהי. היא הייתה טובת לב, חכמה, שנונה ומצחיקה. די מהר נקשרה ביננו חברות נפש. הבחורה הזו יצאה מרקע לא קל בכלל, ובהמון מובנים היינו ניגודים משלימים.
החברות הזו החזיקה מעמד בערך שנתיים. אני בהלם שאני כותבת את זה עכשיו, כי מבחינת הרגש והנפח שעוצמת הקשר תפסה אצלי בחיים זה נראה כמו עשר, חמש עשרה שנים. אבל אולי ככה זה שמאוד צעירים, שהרגשות סוערים, או שהזכרון משחק איתי משחקים כשמסתכלים אחורה.
אני לא זוכרת מתי התחילה חציית הגבולות. האם הרגשתי בכלל? האם זה היה עניין זוחל, או שקרה מייד בהתחלה? מה היה הארוע הראשון שסימל בשבילי אחר כך את הפולשנות האיומה שכל כך איפיינה אחר כך את החברות הזו? לא זוכרת. לא יודעת גם אם מה שהרגשתי אז, הוא מה שאני מרגישה עכשיו, כשאני מסתכלת דרך הזכוכית החלבית של הזמן. הכל די היטשטש, התערבל ביחד. כעס, פחד, עצב, אהבה, שנאה ממשית.
אני יודעת שהיא אהבה אותי. מאוד. איפושהו גם אני אהבתי אותה. מאוחר מידי התעוררתי והבנתי ש"האהבה שלי, היא לא האהבה של(ו)ה". כשזה קרה, חתכתי. וחתכתי מהיום, למחר. ברגע. בשניה אחת. אחר כך היו ניסיונות שלה לנסות ליצור קשר.
במכתב ששמה בתיבה הדואר בבית הורי (עוד פולשנות, כמו שאני רואה את זה. היא לא שלחה אותו בדואר, היא באה אישית ושמה אותו, אולי בתקווה שתתקל בי או במישהו קרוב אלי בחדר המדרגות?) דרך אתר "חבר'ה" שהיה פופולרי לשעה קלה. לא הגבתי, כי לא ידעתי איך. הזמן שחלף דווקא העצים חלק מהרגשות, לא עימעם אותם. הרגשתי שאני רוצה מרחק מוחלט. שזו הדרך היחידה שלי להגן על עצמי. קשה לי מאוד להסביר מה בדיוק ואיפה הרגשתי. אבל במהלך השנים כל החברות הזו, והדמות שלה, גדלו למימדים מפלצתיים בראש ובנשמה שלי. משהו שם מאוד מאוד הפחיד אותי. איים עלי. ובדיוק הפחד הסתמי הזה גרם לי לשלוח לה מייל (לא זוכרת אפילו מאין היה לי אותו) לפני כמעט שנתיים בזמן מלחמת לבנון השניה. לשתינו משפחות בצפון. אני דווקא יזמתי את המגע הזה הפעם, באצטלה של "כולם חיים?" אבל ידעתי מבפנים שאני רוצה להתמודד עם הפחד שלי, שאני בכוונה מגרדת את הגלד הממש לא עמיד הזה מעל לפצע, למוגלה. היא ענתה, התכתבנו, והגענו לדיבור בטלפון. אני הייתי מוכנה לקבוע פגישה פנים מול פנים, להתמודד, לעמוד מול, בבחינת "בואי נראה אם את "גבר"". היא נשברה. נעלמה. נגוזה. לא הייתה יכולה בעצמה להתמודד עם המפגש המחודש. ואני הנחתי לזה. שוב.
והיום, אלא אם כן יקרה משהו, אנחנו נפגשות. יצרתי קשר דרך הפייסבוק. קבענו. אני מפחדת. לא יודעת בדיוק ממה, אולי לפגוש את עצמי, במראה שלה, לראות אותי, צעירה ומפוחדת, בעינים שלה, כמו שהייתי לפני שבע עשרה שנה. מפחדת אולי מתגובות שלה, מרמת התרגשות גבוהה מאוד.
אבל - החלטתי עם עצמי אתמול בלילה. אני הולכת להגיד לה שאהבתי אותה מאוד, שרק היום אני מסוגלת לסלוח לעצמי ולה על מה שהיה. שכן, אני יכולה לאהוב מישהו מאוד, אבל שאני חייבת את הגבולות שלי, כי זו אני. כי מאז חלפו המון שנים, והחיים שלי מלאים בגברים ונשים ובילדים שאני אוהבת בכוח ובעוצמה, ושאוהבים אותי חזרה בגבולותי שלי, וזה בסדר גמור, ואין בכך כל רע.
ושאני לא מצטערת, כי היא לימדה אותי המון, וכנראה שאנחנו לא יכולות להיות בקשר, לפחות לא כמו שהיה אז, כי הוא עשה לי כל כך כל כך רע, אבל שאני מקווה שטוב לה בחיים, ושרציתי לראות אותה, להגיד לה את כל זה.
אני מתפללת שיהיה לי הכוח, וקור הרוח להגיד ולהרגיש את כל זה.
אני כותבת פה כי אני מרגישה פה בבית. כי פה זה אחד המקומות שקיבלתי מהם, וירטואלית ובחיים האמיתיים המון כוח ואהבה, והכרתי אנשים טובים כל כך. אני מרגישה שהכתיבה פה, את הפוסט הזה מחזקת אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
