צרוב ברגש

נסעתי אתמול לפגישה שהלב שלי דופק.

יחסית, הייתי רגועה, למרות שקרו לי כל מיני דברים מוזרים בדרך (ראיתי שתי נשים שדומות שתי טיפות מים לחברות שלי, הכל היה נראה חשוך יותר מהרגיל, וברקע, כאילו, הייתה מוזיקה מאיימת כזו. כנראה שאני רואה יותר מידי סרטים...)

איכשהו הזדמזם לי בראש משפט (גם הוא כמובן מסרטים אמריקאיים, או סדרות בית משפט): 

I swear to say the truth and only truth so help me God

רק מה לעשות, שאמת, היא איכשהו, לא אחידה תמיד.

אמרתי את מה שרציתי, הרגשתי בשליטה, ראיתי אותה מולי והעולם לא התהפך.

אבל - אנחנו מדברות בשתי שפות שונות. אני לא יכולה ממש לפרט, כי אלו עניינים כל כך אישים, וקשים, אבל אחרי אתמול אין לי צל של ספק שאני לא רוצה אותה בחיים שלי יותר, אחרי שבע עשרה שנה (!!!!) הגיע הזמן שאוריד את המשא הזה מהכתפיים שלי. הנה, אמרתי את זה, הנה, כתבתי את זה. עצור! גבול לפניך.

ועכשיו נראה אם אתמול הוא הסוף הסופי בהחלט (לא נראה לי) או שיבוא עוד פינאלה. נראה. אבל אני מוכנה לזה.

אני לא מצטערת על הפגישה, אבל נותרה מועקה. יקחו עוד כמה ימים טובים עד שתתפוגג.

המון תודה לכל מי שקרא והגיב, חיזקתם אותי מאוד מאוד!