צרוב ברגש

אני, היום בבוקר, לילדים: "אוי, היום האחד באפריל! שכחתי לגמרי!"

הקטן שואל "מה זה אחד באפריל?"

המרכזי: (בטון חינוכי): "אחד באפריל זה יום שמצווה לשקר בו!"

בדרך לעבודה היום, שמש אביבית מחממת את המרצפות שעדיין לחות מהגשם ששטף את כל הג'יפה שנאספה שם בימים האחרונים, ועל ספסל מתמתח לו חתול ג'ינג'י מרהיב. כל הפרווה שלו נוצצת בשמש, הנה, אני תיכף מגיעה להעביר עליו יד... אבל לא! חוצפה כזאת. מישהו כבר תפס לי את המקום. עומד בנאדם ומלטף את החתול. מלטף, מלטף, ואני תיכף כבר לידם... מחכה שההוא יסיים את התור שלו, ומה אני אמורה בעצם לעשות, לעמוד בתור? להגיד לו "סליחה, תסיים בבקשה, גם אני רוצה להעביר ליטוף? זמנך עבר? החתול הזה ברשות כולם?" אוף. ההוא המשיך ללטף, ואני המשכתי ללכת. לך תבנה מדינה עם אנשים שחומסים את זמן הליטוף של אנשים אחרים.

אז אני לא פה. פייר, התגעגעתי. אבל הטוב שבישרא ממשיך להגיע אלי. אידי, נשמה, שמצחיקה אותי (אני רואה אותך מגחכת שם, סנורקה!), ולילוש, שמשמחת אותי עם המיילים הטובים שלה, והבלונדה, כפרעליה שעשתה לי טוב על הלב ועל הבטן, ופיג'י האהובה ועוד אנשים שפגשתי פה ושם שממשיכים להיות קיימים בחיים שלי גם אם אני לא כותבת. אני מאוד מאמינה בקארמה, ובגלגל החיים המסתובב, ואין לי שום ספק שהכתיבה פה, והמפגשים הוירטואלים והלא, ימשיכו להיות קיימים בחיים שלי במגוון צורות, ויופי לי עם זה. ממש יופי.

ומה עם פסח? אתם אצל הדודים? עם הצד שלו או שלה? התחלתם לנקות? ראיתי אתמול מצות בסופר ולא האמנתי. כבר? רק הרגע היה ראש השנה. בלוז יום ההולדת שלי הקרב ובא משנה פנים כל הזמן, רגע מעציב אותי, בגלל הזמן שדוהר ולא עוצר, ורגע משמח, ורגע סתם, ממש לא מהווה שום פונקציה משמעותית בחיים המאוד מאוד עמוסים האלה.

ועניניי אדמינסטרציה לסיום:

פוסט מומלץ שלו.

וכרגע, זמנית, אני מתארחת במקום אחר ומידי פעם גם כותבת, הנה, כאן.

ובלי מוזיקה בכלל? ככה אתם מכירים אותי? אז לא. שיר שהתמכרתי אליו לחלוטין, The Mamas and the Paps שיבוא יום ואקדיש להם פוסט שלם, אמן, כן יהי רצון. חג אביב שמח!