צרוב ברגש

כשהייתי בערך בת עשר, בכיתה ד', הייתה תקופה שחברה הכי טובה שלי ואני לא הפסקנו לדבר על המלחמה.

למעשה, ממה שאני זוכרת ייחלנו אליה. היינו מדמיינות איך תהיה אזעקה, איך נרוץ למקלט, ושם יהיה לנו כיף! כיף שלא נגמר. קודם כל, לא יהיה בית ספר, לא תהיה השגרה המשעממת כמו שאנחנו מכירות אותה, ובמקלט יהיה נפלא! נשחק משחקים, נישן על מזרונים, נספר סיפורים אחת לשניה, ובכלל, יהיה אקשן!

בלילה שנפלו הטילים הראשונים במלחמת המפרץ של 1991 הייתי עסוקה בפעילות די נעימה. אני ובנזוגי הכרנו בערך שבועיים לפני, וככה, היינו עסוקים בלהכיר אחד את השניה יותר, ככה, לעומק.

ירד גשם, בגלי צה"ל הרגיעו אותנו שאין שום סיבה לדאגה, אבל ברגע שהבנו מה שקורה, תשמעו, אני נכנסתי לפאניקה מטורפת. מאותה שניה שהבנתי שאשכרה משהו יכול ליפול עלינו (כימי, ביולוגי, קליני, או אנאלי, זה לא ממש היה אכפת לי) הייתי באמוק. הפחד הנוראי הזה לא הפסיק בערך שבוע, פלוס מינוס. וזה כלל דפיקות לב מואצות, חוסר יכולת לישון ממש בין לבין, בכי, ובאזעקות עצמן כנראה הייתי שבר כלי, אבל אני לא ממש זוכרת. אחר כך העניניינים נרגעו, והבית של ההורים שלי שהיו בדיוק בארה"ב (מאוד יפה מצדם, באמת) הפך להיות מקום מפגש לחברים ששיחקו קלפים, חברתי הטובה ביותר שסרגה בשלווה צעיף שלא נגמר, וגם האקס חבר שלי שבא לישון גם, מה שהפך את כל התקופה לתמוהה עוד יותר מבחינתי.

אז אותה מלחמה נזכרה אולי בזכרון הקולקטיבי כמלחמה המטופשת הזאת, שישבנו בבית עם טרנינגים, נראנו זוועה, ובין לבין ראינו "זהו זה" אבל זכרון הפחד האיום הזה של ההתחלה צרוב אצלי חזק. מאז, אני חושבת, נסדקה אצלי כל אמונה בבטחון אישי פה במדינה. ההכרה שבשניה אחת כל שביב נורמליות מתפוגג, וכל דבר, ממש כל דבר יכול לקרות ובעצם אנחנו חסרי אונים לחלוטין, הפך לי את העולם.

לפני שנתיים, כשפרצה המלחמה בצפון, הגיעה אלינו כל המשפחה החיפאית להתארח. לנו, אישית היה די סבבה. הילדים חגגו, אני זכיתי לשלל בישולים מצויינים מידיה של גיסתי שתחיה, הלכנו לפארק כולנו ביחד, תמיד היה לי מישהו שישמור על הילדים, אבל בשביל האלה שהגיעו משם זה היה סיוט. אני מקווה שהם מרגישים בסדר עכשיו, אחרי ששמעו את האזעקה, שהזכרונות לא קשים להם מידי.

"אמא, איזה כיף יהיה לנו מחר בגן! יש לנו סדר פסח ויש לנו גם תרגיל! ובתרגיל צריך לרוץ ולהתחבא מתחת לשולחנות, או להיות צמוד." (הג'ינג'י, בן ארבע וארבעה חודשים, מגלה את חדוות חג האביב ואת חדוות תרגילי המלחמה).

ועוד מעט, ממש בקרוב, אנחנו נכנסים לסבב יום השואה, יום הזכרון, שואה תקומה, הדלקת משואות, ו"להיות עם חופשי בארצנו".

כמו האביב בחוץ, שניה קר, שניה חם, ככה יש מישמש רציני במדינה הזאת, בין החולין לקודש, לביזאר, לנורמלי, לפאקינג אנבליוובל.

והנה, כאן יש סתם נענועי טוסיק לא מזיקים, למרות פעמוני האזהרה.