צרוב ברגש

את השבוע התחלתי בסיוט. לפנות בוקר חלמתי שאנחנו נוסעים עם הילדים לבית של הורי. כשאנחנו מגיעים אני רואה שמחכה לי מכתב בתיבת הדואר שלהם, ואני יודעת מה הוא. מתברר שהנאצים לקחו אותם למחנות, והשאירו מכתב שמתאר לאן הם נלקחו, ולמכתב מצורפת גם תמונה שהם צילמו אותם בזמן שהם נלקחו. אני מאוד רוצה לפתוח את המכתב כדי לקרוא את מה שכתוב שם (ומצד שני, מה חשבתי לעצמי, שאוכל לתת קפיצה קטנה לאושוויץ ולהציל אותם? כאילו, באמת) ובתמונה אני ממש מפחדת להסתכל. אני גם לא רוצה שהילדים יראו ולכן מסתירה אותם. התעוררתי מהסיוט אבל היה לי קשה לצאת ממנו. שעה ורבע עוד שכבתי במיטה, במצב הביניים המוזר הזה, בין עירות לחלום, מבועתת כולי. זה החומר ממנו עשויים הסיוטים שלי בדרך כלל. שהנאהבים והקרובים לי סובלים, ואני חסרת אונים, לא יכולה לעשות כלום, רק יודעת שהם בסכנת חיים, עוברים דברים איומים. זוועה.

אבל עכשיו יום אחרי יש לי שתי מחשבות על הסיוט הזה:

א. יפה שאני חולמת חלומות לפי מועדי ישראל.

ב. מסודרים הנאצים האלה, משאירים מכתב וכאלה, סדר צריך שיהיה.

ובמעבר חד - החופשה הזו הייתה מופלאה. מזמן לא ישנתי כל כך הרבה. כל הקמטים שהיו לי במקומות שלא ידעתי שיש לי אפילו התגהצו למשעי. הייתי עם הילדים, הייתי עם עצמי, הייתי עם חברות, הלכתי לסרטים, עשיתי סקס, ישנתי שוב, אכלתי מצויין ונתתי לרגשות האשמה חופש ודרור. הילדים היו מאושרים (מה שלא אומר ממש המון טוב על מערכת החינוך) ולי היה טוב לראות אותם ככה.

ולסיום שתיים קטנות:

אתמול הבןזוג מספר לי שלפני שהגעתי הביתה מהעבודה הם אכלו ביחד ארוחת ערב. הוא גער בבכור ואמר לו משהו שהסתיים ב

"תעשה את זה ואת זה, נקודה!" פתאום נשמע קול צייצני (של הג'ינג'י) מהחדר השני: "נקודה, co.il".

אכן דור האינטרנט.

בין הסרטים שראיתי בזמן האחרון יש גם את Shine a Light, הסרט הדוקומנטרי שמרטין סקורסזה עשה על "האבנים המתגלגלות".

אז נכון שזה סרט הופעה, לחלוטין, וטיפונת לא מה שציפיתי, כי חשבתי שיהיה יותר חומר שכולל ראיונות ומאחורי הקלעים, ונכון שאני לא מעריצת אבנים מושבעת, אבל כן נהניתי, ותשמעו, הקשישים האלה הם תופעה. מיק ג'אגר בן 65, המתופף שלהם בן 67! רוני ווד וקית ריצ'רדס הגיטריסטים כל כך קמוטים ומלאי סימני מזרקים שזה פשוט לא יאומן, אבל לאנשים האלה יש אנרגיות שלצעירים בני עשרים אין. לא יאומן בכלל.