צרוב ברגש

י.א היה איתי בשכבה מאז כיתה א'. ילד עגול פנים ודי גבוה, מעבר לזה אני לא זוכרת ממנו הרבה. אחותו הייתה קטנה מאיתנו בכמה שנים, וחוץ מזה שהיא דמתה לו דמיון ממש מפתיע ובגיל ההתבגרות הייתה (כמתבגרים רבים אחרים) די מחוצ'קנת, גם ממנה לא נותר לי איזה רושם כביר.

ד. לעומת זאת היא סטאר. הוא למד שנתיים שלוש מעלי, ובנוסף לכך היה גם בן הדוד של חברתי ש. שאצלי תזכר לעד כמושיעה שלי בטירונות במחנה שמונים, בה סבלתי קשות, סתם, כי הייתי מפונקת משהו פחד. ש. אשכרה סחבה אותי על הגב במסע המסיים (שארך בערך 20 דקות, אבל כל דקה נראתה כנצח) ובשאר הזמן עודדה אותי בצחוקה המתגלגל, מזגה המצויין וטוב הלב המתפרץ שלה. ד. היה מאותם ילדים ששיחקו בהצגות של תיאטרון חיפה כשזה היה בשיא גדולתו (תקופת בסר-סובול למביני דבר) ואני שהייתי מעריצה נלהבת של התיאטרון, הערצתי אותו בטירוף במיוחד אחרי שהוא ור. עוד אחד משכבת הגדולים התקבלו להצגה "הניצול" ושיחקו ילדים יהודיים בגטו, כך שכל מסורת השואה-הגבורה-והתקומה הונחה על כתפיהם הצעירות (והחסונות, יש לציין).

לפני כמה שנים (די הרבה בעצם) טסנו לחו"ל. בנתב"ג (טרום-טרום נתב"ג 2000 או איכשהוקראים לזה) פתאום ראיתי, לתדהמתי, בבית הקפה המג'וייף שהיה שם (לא הייתה עוד ארומה בארץ! בחיי אלוהים!) את י.א, את אחותו, ואת ד. השחקן המיתולוגי יושבים ביחד ושותים קפה. המוח שלי התחיל לבחוש בעניין בטירוף. מה הקשר בינהם? למה? איך? ומי רצח את ארלוזורוב? טסתי, ושכחתי מהעניין.

מתישהו, איפושהו, פתאום נתקלתי בכתבה על ד. שם הוא תיאר את נערותו המסוכסכת והמסובכת (עם עצמו בעיקר, אבל גם עם מוסדות החינוך השונים) בחיפה, את הפירסום שלו, ואז את הסיפור המהמם הבא. ע. היא אישתו. אם ילדיו. ומי היא אותה ע. אם לא אחותו של י.א! ד. סיפר בכתבה שע. העריצה אותו בטירוף כשהם היו צעירים. היא ישבה לו על הוריד במשך שנים, בעודו מנסה לנער אותה כמו הקרציה שהיא הייתה, ילדה קטנה, מחוצ'קנת (סליחה על הרפיטטיביות של איזכור החצ'קונים הם בעיני מסמלים את המצב הנפשי והפיזי הצעיר של אותה ע. אז) שהייתה מזדנבת אחריו לכל מקום, שולחת לו מכתבי הערצה נרגשים, מתקשרת אליו, יושבת לו מתחת לבית וכו' וגומר. לא ממש זוכרת איפה התהפך הגלגל, איפה נפל לו האסימון, איפה הייתה נקודת התפנית בסיפור הארוך ולא ממש מעניין הזה מבחינתכם, אבל כיום הם נשואים באושר והושר, והיא כמובן "הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים".

בשבוע האחרון נזכרתי פתאום בע. אחותו של י.א. ואיכשהו היא התאימה לי למצב הנפשי. כמובן שאני מסובבת את מוסר ההשכל לצרכי האישיים (אין דבר העומד בפני הרצון! התמדה ודבקות במשימה! אל ההר נעפילה ונכבוש אותו!) ולא

(הסטוקריות משתלמת!) אבל יתכן שאני במצב נפשי כה רעוע שגם מסיפור חייה של בריטני ספירס אמצא מוסר השכל חיובי להתלות בו.

ושיר! לא כי הוא קשור לסיפור הזה, סתם, כי אני מתה, מתה מתה עליו.

נ.ב. י.א הוא היום בונה כינורות. באמת בחיי בספר התורה.