צרוב ברגש

המון פוסטים, או פוסטונים לפחות רצו לי בשבוע האחרון בראש, אבל אם מתוך עייפות, עצלות, או הנרפות הכללית של הקיץ הזה אף אחד מהם לא הגיע לכלל התגבשות על "נייר" המחשב.

ואוטוטו מגיע זמן החופשה השנתית, וההתנתקות המבורכת לזמן מסויים מהמחשב, מהמשרד, אפילו מהבית וזה כיף כיף כיף.

נדמה לי שכבר הזכרתי פה את פוסט "שיא הרגש" שעד היום אני חוזרת אליו, למרות שנכתב די מזמן, כי הוא די גאוני בלזקק בדיוק את ה"מה" המדוייק כל אחד אוהב ביצירה מוזיקלית מסויימת.

אז פה אני מזקקת את הזיקוק, ומביאה כמה שירים שאני מאוד מאוד אוהבת את ההתחלה שלהם, דווקא. כלומר, אני מן הסתם גם אוהבת את איך שהם ממשיכים, אבל ההתחלה עושה לי צוויץ בלב, וכשעייפים, נרפים ובכלל דיכאון קיץ זה משהו שיש לשקול אותו, אז צוויץ כזה יכול להיות מרענן מאוד.

לפני הכל, דיוות הדיוות, ג'וני מיטשל הגדולה. אני אוהבת המון שירים שלה, למרות שלא תמיד קל לי לשמוע אותה. בעיני היא גם איכשהו מתיישבת במשבצת "מוזיקת חורף סגרירית" (עוד רעיון לפוסט - כשיגיע החורף הבא עלינו לטובה - שירי גשם, רוחות וזלעפות). אבל ההתחלה של השיר הזה שלה.... אחחח. עכשיו כשאני שומעת אותה, את ההתחלה, היא מדמה לי דפיקות לב מואצות שבאמת קורות בזמן התרגשות, ובמיוחד, התרגשות של התאהבות. פה אפשר לשמוע את ההתחלה כמו שהיא, מיתרי הגיטרה והבום בום בום המואץ הזה... איזה יופי, וכאן, כי שווה גם לראות אותה, כמובן, ג'וני שרה את help me בחי:

ואם אנחנו ככה, בשנות השבעים ובגלי הנוסטלגיה לזמן אחר לגמרי, אז הנה עוד חבורת מופלאים. את ההתחלה של השיר הזה אני זוכרת במיוחד בגלל סצינה ספציפית בסדרה הכמעט הכי אהובה עלי בכל הזמנים "שלושים ומשהו". אליוט, שנפרד מאישתו ננסי, אהבת נעוריו, עובר לאיזו דירה מעפנית (קלישאה אמיתית, מעבר לכביש יש מלון זול והמילים motel באדום זורקות לו אור לתוך הסלון), והדבר הראשון שהוא עושה הוא להרכיב את מערכת הסטריאו שהוא לקח בהסכם שהעו"דית עשתה בינהם. והתקליט הראשון שהוא שם זה התקליט של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, והשיר הוא "דה ז'ה וו" עם אחת ההתחלות המופלאות שאני מכירה (השיר כמובן מזכיר לו אותו ואת אישתו כהיפים בסוף שנות השישים, ושניה אחרי תחילת השיר המערכת נדפקת, כמה סמלי).

עד לא מזמן לא מצאתי שום יוטיוב ראוי של השיר הזה, אבל הנה, עכשיו יש, ולא רק שיש, הוא לקוח מתוך סרט דוקומנטרי שעשה ניל יאנג על הופעות עכשיויות של הלהקה, והמילים של השיר, במיוחד המשפט we have all been here before מקבלות משמעות מיוחדת במינה - עם הצצות להופעות בזמן מלחמת ויאטנם דאז, והופעות היום, ופגישות עם וטרנים ממלחמה עכשווית ממש, מלחמת עיראק הנמשכת והולכת. לא יודעת עד כמה אפשר לתפוס פה את הצלילים הראשונים, אבל בעיני הם ממש מכושפים, מין ספירלה מדהימה כזו, קודם כל צלילי הגיטרה, ואחר כך השירה שמצטרפת, אפשר ממש לדמיין מעגלים שעושה למשל אבן שפוגעת במים, אכן, דה-ז'ה-וו:

מעבר חד! and now for someting completly different - אבל ל-ג-מ-ר-י.

כשאני שומעת את ההתחלה הזאת, עם הקולות המסונטזים, גם אם אני בדכאון עמוק, אני רוצה לרקוד! על השולחן! במשרד! (לא באמת, אבל במהות.) פאנק זה הכי אחי:

אדמה רוח ואש, lets groove

ובהמשך ישיר, כבר כתבתי איפושהו, אצל מישהו בתגוביות (אין לי מושג כבר איפה, השארתי היום את השכל בבית) שאף אחד לא יהרוס לי את "מאמא מיה". אני הולכת לראות את הסרט הזה מתישהו, ולשיר בקולי קולות עם הביצועים הנוראיים של מריל סטריפ.

כשאני שומעת את ההתחלה של השיר הזה, אני בת 13, לפני מסיבת כיתה, מתלבשת בבית של חברה שלי, מסדרת את כריות הכתפיים, בודקת שהחותלות במקום, ושהשערות שלי מסתדרות, חוץ מזה שהקליפ אדיר בעיני, עד היום.

ובלי עוד טיפת אייטיז, איך אפשר? הבוםבוםבום הזה, עושה לי נעים עד היום, מלעשות.

וקצת פסנתר לסוף (הפוסט) אבל להתחלה של שיר שאני מאוד אוהבת, וגם מתאים לפני יציאה לחופש ובכלל.

עוד נפגש, בארור.