| 9/2008
All Together now
גילוי נאות. מעולם, בכל חיי לא לקחתי סמים. שום כלום. אפילו לא ג'וינט אחד קטן. כדור, הסנפה, משהו.
אין ספק שהגילוי המרעיש הזה יכול לגרום לנידוי שלי מכלל קהילת ישרא בישראל ובתפוצות, אבל אני לוקחת את הצ'אנס.
מה שכן, במספר פעמים מאוד מצומצם בחיים, הרגשתי את מה שאנשים אחרים מתאים כ"היי". תחושה של ריחוף, תחושה של להיות מחוץ לחיים הרגילים, השגרתיים, (עולה לי המילה mundane באנגלית). החיים שמחוץ לחיים.
ואחרי ההופעה של פול מקרטני בפארק ביום חמישי בערב כך בדיוק הרגשתי. אני חושבת שזה לא מקרה שאחד הדברים שדיסקסתי עם היושב בעודנו יושבים בפארק ומחכים לסיר פול שיעלה ויופיע היה ערב הרצח של יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל. גם אחרי הערב ההוא הרגשתי בסוג של היי. היי מהסוג הגרוע ביותר, שלווה בעצב, בממש יגון נוראי, ובאבל. אבל גם אז אני זוכרת את עצמי חושבת שהנה, הייתי בארוע היסטורי, שאחוש את ההשפעה שלו עוד שנים אחרי.
אז פול הגיע, וכשראיתי אותו על המסך לרגע באמת לא האמנתי. באתי לשמוע את המוזיקה של הביטלס שאני כל כך אוהבת, וחייבת לציין שלא הייתה בי שום הערצה מטורפת לאדם עצמו, אבל מצאתי את עצמי ממש בסוג של התרגשות שלא יכולתי להשתלט עליה. האדם הזה הוא אייקון בסדר גודל שלא יאמן. אני ממש הרגשתי כאילו נחת פה חייזר טוב לב, חייכן, מלא חוש הומור, שבא לפזר מהטוב הזה פה.
שמעתי את הטענות ואת המענות המון זמן לפני ההופעה, וגם אחרי: "מי זה בכלל, עבר זמנו, קשיש פאתטי, הוא לא ג'ון, הוא מיליונר, הוא ביליארדר, הוא גוזל את כספנו, למה כרטיס עלה כל כך הרבה, מי זה בכלל, עכשיו ללכת לשמוע ביטלס, אחרי 40 שנה?" וכו' וגומר, וחוזר ועובר.
אין לי מושג. אני רק יודעת שריחפתי שם, והמשכתי לרחף עוד יומיים אחרי, והשמעתי את המוזיקה שהוא כתב ושר לילדים שלי, ושרתי אותה בעצמי, ואני ממשיכה לזמזם אותה, וזה עושה לי כל כך טוב, וכפי הנראה עשה גם לעוד עשרות אלפי אחרים, אז ערב אחד לא שמעתי על אולמרט המושחת, והנצחון של ציפי לבני בפריימריז (אהבתי מאוד את ההגדרה של אורי גוטליב לאשה "ראש ממשלה מיועדת עם כריזמה של פקיד שומה"), לא ראיתי שוטרים מחפשים מזוודה אדומה במימי הירקון, לא קראתי בעיתון על התרסקויות בבורסה, ולא צפיתי במקיין הדוחה הזה, שכפי הנראה עומד להיות שליט העולם הבא. so sue me.
והייתה לי חברה נהדרת ונעימה, והייתי שם עם סיטי יקירתי, והיושב שהיה לי כיף גדול איתו, וגם עם פוסי. אז מה רע?
ולגבי רע - הייתה לי עוד תובנונת בימים האחרונים. השנה העברית החדשה מתחילה אצלי מצויין. המון המון אנרגיות חיוביות. תפקיד חדש בעבודה שמביא איתו בשורות של שינוי שחיפשתי, המון קשרים עם אנשים שמשמחים אותי, תחושות טובות של אהבה וקשר במשפחה הגרעינית שלי, והריחוף הזה, הכל כך נעים שמלווה אותי בימים האחרונים.
אז מה רע? או! זהו. שאני מתה מפחד. רועדת מהטוב. סוגדת לחלוטין לשיטת הטפו טפו, עין הרע, מלחשוםבצל, אסור להגיד שטוב! אסור לחשוב שטוב! ובטח הטוב הזה הוא זמני, ותיכף יחלוף, ואתם יודעים מה? שבאמת יחלוף הבן זונה, המתעתע. כי אני לא יודעת להיות בתוך טוב. אני פולניה, דם פולני זורם בעורקי כמו בורשט טרי, ואת הרע, או את המשמים, או את ה"לא משהו עכשיו, אבל יהיה טוב" אני יודעת איך לכמת, יודעת איך לחיות אותו בתכלס. אבל הנה, מדיטציה לראש השנה תשס"ט - לדעת איך להיות גם בתוך הטוב. לא לפחד כלל. לשקוע בתוכו כמו בפוף נעים, לקבל את זה שהכל זמני, ולכן אין לי מה לפחד ממה שיבוא, כי מה שיבוא יבוא במילא. למה לא להנות ממה שיש עכשיו?
זהו. מספיק רוחניות לשנה שלמה. נכון?
הבלוג הזה אוטוטו בן שנתיים. ואלוהים, כמה שהוא נתן והעניק לי. כמה חברים, כמה אנשים שפגשתי, כמה דברים שרשמתי פה והניעו לי דברים בחיים, הוא חלק אדיר מהטוב הזה שבחיי. אז עם כל כמה שאני מזגזגת (כמו כל בלוגרית ממוצעת, לא פחות ולא יותר) בין
"יאללה, נסגור הבסטה נלך הביתה" לבין "רוצה לכתוב פוסט כל שניה ולקרוא את התגובות כל היום וכל הלילה" אני מאחלת גם למקום הזה - הספציפי שלי, וגם של כל מי שאני מכירה שכותב, שנה נפלאה. שנת כתיבה, ויצירה, והתפתחות, וגילוי, ואתגר, ורצון, וחלומות בהקיץ וגם במציאות.
והיו המון קטעים נהדרים בפארק ביום חמישי, אבל אני דווקא נזכרתי בסוף של "צוללת צהובה" הסרט המופלא של הביטלס, ואיך בסינמטק בחיפה ממש בסוף, כשבין שאר השפות היתה מופיעה הכותרת "כולם ביחד" בעברית, כל האולם היה מוחא כפיים. וזה מה שפול מקרטני עשה פה ביום חמישי, כן, אנחנו מדינה שכוחת על במזרח התיכון אוהבים את הביטלס, אוהבים אותו, הוא אוהב אותנו, כולנו אוהבים אחד את השני. כולם ביחד עכשיו - שתהיה שנה מצויינת!
| |
| כינוי:
בת: 56
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
