כשהייתי ילדה חלמתי להיות מרוקאית.
או עיראקית. או סודאנית. המוצא בעצם לא משנה. אבל בתור בת למשפחה פולניה טובה וממוסדת, אמא, אבא ושתי בנות, אחת גדולה ואחת קטנה (ברווח יחסית גדול) הפנטזיה שלי הייתה להיות חלק ממשפחה גדולה. חמולה. עם המון אחים ואחיות, ודודים ובני דודים. עם שמחה, ורעש ובלגן, ואחים גדולים שישמרו עלי ויגנו עלי, וסבתות, ודודות.
בעצם, רציתי להיות חלק מקהילה.
החוויה של לגדול לבד במין בדידות מסוימת, היא חוויה בסיסית בהוויה שלי.
ואני חושבת שמאז אני מחפשת את הקהילה הזו.
אז החיפוש הזה לא גרם לי ללכת לגרעין הנח"ל שהייתי שייכת אליו, והחיפוש הזה לא גרם לי ללכת לחיות בקומונה במצפה בגליל, אבל איכשהו, במין דרך לא דרך, כל החוויה האינטרנטית שלי מהרגע שפצחתי בה, לפני כמעט חמש שנים, ועד היום היא בשבילי אותו חיפוש אחרי קהילה. אחרי קבוצת תמיכה, אחרי אותם "אחים ואחיות ובני דודים וחברים וחמולה" שלא היו לי בילדות.
לכן בין השאר מאוד עניין אותי לקרוא מה שעלמק כתבה השבוע וגם מה שטלי דנה בו.
לי נראה כאילו האינטרנט תמיד היה חלק אינטגרלי מחיי. אבל עד לפני כמה שנים לא ידעתי אפילו מה זה.
אחרי לידת הבן המרכזי שלי נכנסתי פעם ראשונה לפורום מסוים, שדן בנושאים שקשורים בהורות. חיפשתי פתרון מעשי לבעיות שהתעוררו עקב הגידול שלו, שאלות ותהיות שעלו אצלי, פחות חשבתי על הקטע החברתי, קהילתי, של העניין. אולי לא חשבתי בכלל. באותו סבב ראשוני השתמשתי בכלי הזה, באינטרנט, אך ורק בתור מקור לאינפורמציה. אינפורמציה שלא הייתי יכולה להגיע אליה בלי כל מיני מנועי חיפוש וגוגול וכאלה, והייתי מאוד ממוקדת במה שהייתי צריכה למצוא. העניינים התגלגלו. קיבלתי אינפורמציה, וגם הכרתי כמה אנשים. מספר מועט ביותר, שהקשר איתם היה די ענייני, סביב אותם נושאים שעניינו אותי דאז בהורות. זמן עבר ואני הייתי עסוקה בחיי, האמיתיים, לא הוירטואלים, והאינטרנט נזנח לחלוטין. ברגע גורלי אחד (נשמע דרמטי, אבל בדיעבד אני מבינה כמה זה היה משמעותי בשבילי) החלטתי שוב פעם לצלול לתוך העולם הזה, ונכנסתי לכתוב הודעה בפלטפורמה אינטרנטית אחרת. אני זוכרת שקודם קראתי כותבות וכותבים באותו אתר, וחיכיתי. איכשהו, הרגשתי, שכשאני אכנס, ואכתוב הודעה ראשונה, משהו ישתנה, ולא יחזור להיות אותו הדבר, לעולם. מדהים עד כמה זה היה בעצם נכון. נכנסתי וכתבתי הודעת היכרות פשוטה. משהו סתמי, אפילו דבילי בסגנון "רוצה להצטרף אליכם, יש מקום?" קיבלתי כך וכך תגובות. לא המון. ברור, הרי אף אחד לא הכיר אותי, הייתי דה ניו קיד און דה בלוק.
קראתי את התגובות, הגבתי להן וצללתי, פשוטו כמשמעו לתוך אותו אתר. לא אלאה אותכם בכל הפרטים של ההתנהלות האינטרנטית שלי מאז אותו יום (אני זוכרת את התאריך המדויק, עד כדי כך הוא חשוב עבורי). כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהיום, כך וכך זמן אחרי, יש לי מעגל חברות שכל כולו הגיע מאותה הודעה סתמית ראשונית שכתבתי.
חברות נפש קרובות קרובות, שנמצאות שם כבר זמן מה ומהוות חלק חשוב מחיי, מעגל טיפונת יותר רחב של ידידות נפש, עוד מעגל של מכרות כאלה ואחרות, ברמות קירבה כאלה ואחרות, והמעגל האחרון, זה של האנשים שהכרתי דרך הבלוג, מה שלא יאמן בעיני בכלל, כי לא העליתי על דעתי, למרות אותו ותק שיש לי בעולם הזה, שבכלל יתכן שאפגוש עוד אנשים כל כך מיוחדים, איכותיים, נוגעים כמו שהכרתי.
תילי תילים של מילים נכתבו על הפער בין הכתיבה למציאות. על המסיכות שאנשים עוטים על עצמם באינטרנט, על המילים שמכסות או מעוותות את מי שאנחנו באמת בחיי היום יום. וההתנהלות היא באמת לא פשוטה, וכל פלטפורמה היא שונה. אין דין פורום כדין תקשורת מיילית אישית, אין דין מסנג'ר כדין כתיבת פוסט ושירשורי תגובות, וברור מעליו שאין דין כל זה כדין פגישת הפאפ שטלי כתבה עליה בזמנו. אבל בעיני, כל ההתנהלות הזו מרתקת. לא יודעת למה באנגלית זה עוד יותר חזק בעיני facinating , אולי אפילו מהפנטת לפעמים. כי כל האנושיות כולה מתגלה לי דרך המדיום הזה. הומור וחכמה, טיפשות ובורות, קירבה ואינטימיות אמיתית וכאלה שמזויפות, רגישות ואטימות, קלילות וכבדות, הכל הכל פנים ומילים של אנשים וזה מדהים אותי ומושך אותי וסוחף אותי ועושה את החיים שלי, האישיים, להרבה הרבה יותר עשירים וצבעוניים.
לעולם לא הייתי מוותרת על הדרך האינטרנטית הזו שעשיתי, על הקשרים שנוצרו, על המגעים שנוגעים בי ושאני נוגעת בהם מידי יום, ובזכותם אני טיפונת אולי בת למשפחה מרובת ילדים, כמו בפנטזיית הילדות שלי.
וחייבת התנצלות לכל מי שקרא את הפוסט הקודם שלי. הבהרה מחוייבת המציאות:
אני לא הולכת למות. לא בנתיים. אני לא חולה (as far as I know. tfu tfu), אבל כן, מישהו שנעשה יקר לי בזמן האחרון מאוד מאוד חולה. ומהרבה בחינות אני מפורקת. אבל המיילים והתגובות הדואגות שקיבלתי בימים האחרונים הם רק חיזוק לכל מה שכתבתי למעלה. אז תודה. המון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
