צרוב ברגש

את ורגשות האשמה שלך. ריקוד טנגו שאף פעם לא נגמר. האם נולדת כך? האם בתור ילדה ליוו אותך רגשות האשם האלה כמו צל תמידי? מתי היה הרגע שבו חברתם רגע לצוות אחד, מין צמד חמד שכזה, כמו "את והחברה הכי טובה" בגיל העשרה. קמים יחד בבוקר, אוכלים יחד ארוחת בוקר, מבלים את היום ביחד, הולכים לישון חבוקים, ביחד, בתנוחת כפיות.

ואין אף רגע, או שניה מהזמן שעובר שהם לא שם, כמו מין נשמה שניה שלך.

לפעמים את שוכחת, אבל אז הם מוצאים את הדרך הייחודית להזכיר לך על קיומם הבוטח, החי בתוכך, או לצידך בלי שום ספק. זה יכול להיות כאב בטן חד של אשמה כשאת מקבלת ציון יותר גבוה מחברה בתיכון במבחן, לפעמים אלו דפיקות לב מואצות של חרדה כשהחבר החדש שלך לוקח אותך על האופנוע הביתה ואת נזכרת בהורים, ובהיותך בת יחידה, ובפחדים שלהם, ובהבטחות שלך ש"מה פתאום, ואני לא אעשה את זה, אני? השתגעתם?"

והם שם, מציצים מעבר לכתפיך כשאת מעיזה להשאיר את התינוק שלך עם ביביסיטר (ואת עדיין יכולה לשמוע את הבכי שלו מהדהד באוזנייך כשחמקת החוצה כמו איזו גנבת, החוצה, אל החיים האחרים, החופשיים לרגע קל ממחויבות), סתם, בשביל לשבת בבית קפה ולבהות בעוברים ושבים. איזה ביזבוז זמן, את שומעת אותם לוחשים לך.

אבל לפעמים, כשאת קמה בבוקר, והשמים מאוד כחולים, ויש מין

בהירות כזו באוויר, ואת הולכת ברחוב, אולי אביב עכשיו, והלב שלך קל, ורוח נעימה מלטפת את לחייך, את פתאום נחרדת. לאן הם נעלמו? יצאו לחופש? איך הם מעיזים להפקיר אותך ככה לגורלך? ללכת ברחוב, סתם ככה, מאושרת, לא מוגנת, בלי אף רגש אשם אחד קטן לרפואה, ואז אחרי שניה של פאניקה מוחלטת את נרגעת. הם שם. כמה צעדים מאחורייך. הכל כרגיל. את נושמת לרווחה וממשיכה ללכת. את והם. ביחד. לתמיד.

כבר המון זמן אני חושבת על קטעים מכל מיני יצירות אמנות שנצרבו בי.

יש כמה כאלה, שנעשו כבר חלק מהמציאות הרגשית, היומיומית שלי.

אין שום נתק בינהם ובין החיים שלי. הם קיימים שם כמו שקיימים הדברים הרגילים, כמו לקום בבוקר, כמו הילדים, כמו ללכת לעבודה. הם חלק אינטגרלי ממני.

עליהם אני אכתוב פה.

לא מזמן היה יום כיפור. אחד הימים היפים בשנה אצלנו. השקט, השלווה, המשפחתיות, הייחוד.

וכמו בכל שנה אני נזכרת באחד הפרקים של שבתות וחגים (סדרת המופת שצרובה אצלי הכי חזק שיש).

ראיתי אותו שוב, לא מזמן. כל הגיבורים שם נמצאים על איזושהי צומת, יש חשבון נפש, יש תהיה, חיפוש, כאב, עצבות, רגישות גבוהה. אבל הכל בשקט, באנדר, לא באובר. כלום לא מוגזם, לא היסטרי, לא יותר מידי, אלא בדיוק כמו שצריך להיות. הכי נוגע שיש, הכי פוצע שיש, אבל בשקט.

ובסוף אני תמיד בוכה. כשאלה (יעל אבקסיס) הולכת ברחוב, ומסתכלת למעלה לחלון המואר של רפי (אלון אבוטבול), האב של בתה, הפרוד שלה, האהוב שלה, שהיחסים המסובכים שלהם מתפתלים לאורך הסדרה עד לסוף המופלא, ויש שם איזושהי כמיהה איןסופית, שבעצם אף פעם אין לה פתרון, כי גם כשיש לנו את מה שאנחנו רוצים כביכול, אז אנחנו רוצים משהו אחר, וכשיש לנו כבר את האחר, אנחנו הכי מתגעגעים למה שהיה, וזה אנושי, וטבעי, ומטלטל כל כך. וברקע השיר הנפלא של שלום חנוך "זה רק געגוע".

הנה הוא.