צרוב ברגש

שנת 2007 הייתה שנה קצת פרווה מבחינתי. כאילו שאני עוצרת את הנשימה ומחכה למשהו שיקרה, קצת תקועה במקום, קצת יותר מידי מפנטזת ופחות מידי עושה, קצת נוגעת בחלומות, הרבה רחוקה מהם.

כמו רבים וטובים, סיכום שנה שלי.

אלבום השנה שלי

על האהבה העצומה שלי לסטילי דן ודונלד פייגן כתבתי כבר פה. קשה לי לתאר עד כמה, עד היום, המוזיקה של הלהקה הזו ושל הסולן שלה משפיעים על חיי. בכל מצב רוח, בכל מזג אוויר, אין כמעט מצב שלא אוכל לשמוע או שבעצם אעדיף לשמוע אותם, על פני הכל. השנה גיליתי אלבום שלהם, שבעיני שונה מאוד מהמוזיקה שיצרו אחר כך פייגן ווולטר בקר, השותף שלו.

can't buy a thrill הוא האלבום הראשון של הלהקה, שיצא בשנת 1972, וזכה להצלחה מסחררת. זו מוזיקה שמאוד מזכירה את האלבומים של ה-Eagles או של ה-Doobie Brothers אבל עם הטאץ' הכל כך מיוחד של מה שיהפוך אחר כך, בשנים שיבואו את הלהקה למה שהיא הייתה. הנה שיר מתוכה, לצערי אין ממש קליפ, אבל אפשר להנות מהמוזיקה.

http://www.youtube.com/watch?v=GD_DyoB4Cjs

שיר השנה שלי

בזכות עידן אלתרמן והבלוג שלו עשיתי השנה היכרות יותר עמוקה עם Crowded House הלהקה הניו זילנדית.

רכשתי את האלבום האחרון שלהם Time on Earth ועשיתי עליו חריש עמוק.

השיר הזה, הוא אחד השירים היפיפים והעצובים ביותר ששמעתי אי פעם. בעיני הוא מין המנון. לא ברור לי בדיוק למה, אבל ככה הוא נשמע לי. לחיים? לאהבה? לזכרון? הנה הוא פה בהופעה חיה, והנה המילים שלו, כל כך יפות וחזקות.

he imagines the world
as the angel ascending
like the ghost of a man
who is tied up to the chair
and he tries to believe
that his life has a meaning
with his hand on his heart

pour le monde
paspour le guerre

and i wake up blind
like my dreams were to bright
and i lost my reguard
for the good things that i had
and the radio was sad
when you listen for good

in a hope that comes to nothing
coz the liars moved in
and they believe their own dark medicine

they act so nonchalant

but he is not a dog
perform for you in the stadium
for the world not for the war
and he wont hesitate
though it might lead to heartache
in the nightclub indigo
for the world not for the war

pour le monde
pas pour la guerre

when you listen for good
in a hope that comes to nothing
coz the liars have moved in
and they brew their own dark medicine
believing its good
behind their jaded eyes a dilemma
hes the best that you ever had
hes so low youll never know

ספר השנה שלי

בעצם, יש שניים, אבל שניהם, כמה מפליא מתעסקים עם מוות, גסיסה וקבלה. הראשון נקרא "המוות חשוב לחיים". הוא נכתב על ידי מרגרט קובלר רוס, אישה מרתקת בעיני, פסיאטרית שהתעסקה הרבה במשמעות של המוות והקשר שלו לחיים שלנו. במקרה לחלוטין (או שלא...) נתקלתי לפני כמה שבועות בראיון טלויזיוני עם

ירדן בר-כוכבא שאותה שאני אוהבת אותה מאוד כפרפורמרית וכשחקנית. במהלך הראיון התברר לי שהיא גם תרגמה את ספרה של קובלר-רוס, ומייד אצתי רצתי לי לחנות הספרים הקרובה ורכשתי את הספר. ישבתי וקראתי אותו בנשימה אחת. היו קטעים שחרקתי שיניים (הנושא מאוד, מאוד לא קל), אבל כל חריקה וחריקה היו שוות. בעיני.

הספר השני נקרא Before I Die. ספר שהיה יכול בקלות להפוך לקיטש מחריד, אבל בגלל השפה הפיוטית שלו, ודמות מרכזית חזקה ומיוחדת העביר אותי כקוראת חוויה מטלטלת. מקווה שהספר יתורגם (כיאות) לעברית מתישהו בקרוב.

סרט השנה שלי

המון דיברו, דשו וסיפרו על הסרט הזה. "חיים של אחרים" הוא סרט גרמני, שזכה להצלחה מסחררת בכל רחבי העולם.

לא אכביר פה מילים, אבל את הסרט ראיתי איתה, ואת הפרצוף ההמום שלה כשעלה האור באולם, ששיקף את הפרצוף ההמום שלי לא אשכח הרבה הרבה זמן. סרט שסחט לי את הלב.

בלוג השנה שלי

לאורך השנים, מאז שאני זוכרת את עצמי, נגיד בראיונות עבודה, או בהיכרות עם אנשים אחרים, או סתם בכל סיטואציה שהייתי צריכה לאפיין את עצמי ולהגדיר מה אני אוהבת לעשות, (נשמע כל כך מיושן, אבל פעם זה היה "מה הם התחביבים שלך"). הייתי אומרת שאני אוהבת סרטים. מה יותר בנאלי מזה? מי לא אוהב ללכת לקולנוע? זה בערך כמו להגיד שאת אוהבת ללכת לאכול במסעדה טובה, להפגש עם חברים, או לקרוא ספר טוב.

הבלוג הזה, סינמסקופ של יאיר רוה, מנפץ לי את הבאנליה הזו. כשהוא כותב את המשפט הבא: "והדיאגנוזה הוותיקה שלי מקבלת משנה תוקף: קולנוע הוא הפרעה נפשית." אני מרגישה הזדהות נפשית עמוקה. סוף סוף השנה הגעתי למקום שאני יכולה להצהיר שסרטים הם החיים שלי. לכן סינמסקופ הפך להיות לבית שני שלי השנה, מקום בו אני יכולה לקרוא ביקורת קולנוע שנכתבת מתוך תשוקה אמיתית לאמנות הזו, על ידי מישהו שאין ספק שהקולנוע הוא חייו.

ואחרי פוסט יבשושי משהו, מיליון מיליוני איחולים לשנת 2008.

שנה בריאה, מאושרת, מלאת אהבה, תשוקה והכי חשוב נטולת מלחמה.

נגמר לו סוף סוף נס שמונת-הימים שכלל דחיסת סופגניות ללא רחם, הדלקת נרות כל ערב כמעט בבית אחר (של חברים! לא של זרים!) סביבונים, משחקים, מסיבות, ושאר משתאות ומגדנות.

{ואולי מזל שכך כי הג'ינג'י הצעיר ניזון בימים האחרונים מהתפריט המיקרוביוטי הבא: שוקולד+טופי לארוחת הבוקר, מרשמלו+עוגת יומהולדת- לארוחת הצהריים, ארוחת ערב מאוזנת של סופגניה עם ריבה+סופגניה במילוי שוקולד וסוכריות קופצות [יש דבר כזה, בחיי אלוהים התורה שכך יהיה לי טוב] ולקינוח כמה מטבעות שוקולד, להוריד את הכל}.

היום, בשיחת טלפון של בוקר עם החברה הטובה אמרתי לה שמזמן לא נהניתי ככה. ובשביל פולניה סובלת שכמוני קשה, קשה מאוד להוציא את המשפט הזה מהפה, ועוד להאמין לו!!!! ובאמת, אני נורא נורא (או מאוד מאוד למדייקים) נהנית מהילדים שלי בזמן האחרון. מאוד. נורא. וההנאה הזו מתעצמת כשאני נזכרת כמה לא נהניתי, או יש לומר אפילו, סבלתי כשהם היו קטנים יותר.

בואו נשים את זה על השולחן: שלום, קוראים לי דרורית ואני לא אוהבת תינוקים.

ועכשיו הבהרות.

אני מאוד מאוד (או נורא נורא) אוהבת תינוקות וילדים ממש קטנים של אנשים אחרים, במיוחד אם אלו אנשים שאני אוהבת וקרובה אליהם, וכך אוטומטית אני גם נוטה לחבב את הילדים שלהם. וכן, מאז שילדתי בעצמי, אני הרבה יותר אמפטית, סימפטית, ונוחה לתינוקות של אחרים. וכן, כשהילדים האישיים שלי היו ממש קטנים אהבתי אותם. נתתי להם את מה שהם ביקשו (חום, אוכל, תזונה, הגנה) ולפעמים אפילו נהניתי מזה ומהם. אבל לרוב סבלתי. באמת. אולי אחת הסיבות תהיה שאני אדם די ורבלי, וצריכה תקשורת שכוללת החלפת מילים, משפטים, ביטויים, ג'סטות לשוניות - וזה טיפונת בעייתי עם תינוקות. אחת הסיבות האחרות תהיה גם שאני אדם די מפונק. אני אוהבת לישון ברציפות לפחות שבע שעות בלילה. אני אוהבת לאכול בלי שמישהו יזיל עלי ריר תוך כדי/יצעק לי באוזן "אמא, אמא, אמא, אמא/יבכה נורא/יקיא [עלי או בסביבתי]. אני אפילו לפעמים אוהבת להיות לבד. לגמרי. בלי לפחד שמישהו זעיר שאני אחראית לחייו יתחשמל, יבלע עצם זר ויחנק, או סתם נורא נורא יבכה ויהיה עצוב כי "אני רוצה את אמא שלי". אני מאמינה שעוד סיבה יכולה להיות שאני קונטרול פריק. וכשיש לך ילדים, ועוד יותר שהם קטנים, ועוד יותר כשהם ברבים, כל שליטה בחייך שתנסה להגיע אליה לא תצלח, כי הזעירים האהובים האלה תמיד תמיד מכינים לנו הפתעות כאלה ואחרות [הן יכולות לכלול גם ביקורים בחדרי מיון בשעות מאוד קטנות של הלילה, ביטול של מפגש עם חברה אהובה בגלל שבדיוק היום הגיע העת לפרוח באדמדמת, או סתם כי יש לנו המון נזלת, ונורא נורא קשה גם לנשום, גם למצוץ מוצץ, וגם לאפשר לכל מי שסביבנו לחיות כרגיל, כאילו כלום לא קרה].

מכירים את המשפט "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות?" איך שהוא אני לא קונה אותו (וב-ר-ו-ר לחלוטין  שאיך שאני כותבת את המשפט הזה אני פותחת גם פתח לעין הרע אז טפו! לכי מפה עין רעה ואיומה!).

כי שהם גדולים יותר אני מבינה יותר מה הם רוצים, והם בדרך כלל מבינים אותי גם. כי כשהם גדולים, אני גם אמא שלהם, וגם יש לי את החיים שלי, ורגשות האשמה שלי ישנות גם הן שבע שעות רצוף בלילה, לפחות! בלי להתעורר וזה נורא נורא כיף.

כי יש לי כבר שלושה בני אדם בבית, עם דעות, ורגשות, ובלי חיתולים, וזו הרגשה נהדרת.

כי רק עכשיו, אולי, אני מבינה שזה שדי סבלתי בשנים הראשונות לא הופך אותי אוטומטית לאמא רעה.

כי הם אוהבים אותי, בכל זאת.

כי אני אוהבת אותם.

כל האמור לעיל לא משנה את העובדה של העונג החייתי כמעט בהרחת התינוק שלך כשהוא בערך בן חודשיים, כן, גם תוך כדי החלפת חיתולים.

יש ימים שהפיזיות הופכת להיות חזות הכל.

המכנסיים שלוחצים באזור המותניים שהתעבו מאכילה בלתי פוסקת בשבועות האחרונים.

הביוץ האלים שמגיע לאחרונה, כאבים בבטן התחתונה, בגב התחתון, באזור השחלות, הרגשת אי נוחות כללית, כאילו הגוף מאותת מבפנים "תשימי לב אלינו! הזדמנות אחרונה! מכירת חיסול! אם לא עכשיו אימתי!" הביציות שלי (או הביצית היחידה בעצם, שמשתחררת שם כל חודש, לפי ספרי המדע, מנגנת בקסטניות ורוקדות הורה סוערת, ואני מתעלמת כמובן).

הקמטים במצח, שכנראה מסמל את מה שהולך שם בפנים, מחשבות מתפתלות, לפעמים מעיקות, או דורסניות, או סתם, אבל קמטים כבר יש והרבה.

השיער שלא מסתדר בשום צורה שהיא, לא משנה כמה אנסה, ואשדל אותו בשלל קרמים ואתחנף אליו במרככים כאלה ואחרים בריח פפאיה, אננס, וסופגניה-בריבת-חלב, עדיין מרגיש חוטי, דליל, יבשושי.

הגב הכואב, במיוחד בין השכמות (אחד הביטוים שאני הכי אוהבת באנגלית משום מה shoulder blades - להבי הכתפיים), לפעמים כאב חד ודוקר, לפעמים סתם, כאב עמום שמפעם שם. יותר מידי שעות ישיבה מול המחשב, פחות מידי פעילות.

ובתוך כל המכאובים, התחושות, התיקתוקים האלה והאחרים, הנשמה, או הנפש, מתחבטות, חולמות, מנסות לעוף למעלה, אבל כאב חד או פימפום של נוזל גוף מרתק אותן למקומן.

אתמול הייתי בבית ילדותי. אמא שלי מצאה זוג נעלי בית חדשות למדי ונתנה לי אותן. נעלי המגפר, או כמו שבנערותנו היינו קוראים להן "נעלי קיפי" (או בהיפוך "נעלי המפגר"). התאהבתי בהן מיידית. החלקתי את הרגליים פנימה, והמוך הרך שלהן חימם לי את הרגליים, עטף אותן במין ביתיות מוכרת. וככה אני מרגישה גם פה. נעים.

אולי פה, בין הפיזיות המהדהדת ובין נסיון התעופה של הנשמה, אוכל לחמם את הרגליים, ובחורף, כשקר, ממש אין לזלזל בזה.