צרוב ברגש

"תתקשרי אלי דחוף" הוא אמר. והקול שלו היה קצר נשימה. אין אצלו סתם "דחוף" אף פעם. אז לא התקשרתי לחברה שחיכתה, ולא המשכתי את העבודה המשרדית והתקשרתי. "התקשרו מהגן, הג'ינג'י נפל על הראש בחצר. כנראה צריך לתפור או להדביק את הפצע. צריך לקפוץ לקופת חולים. את באה?". באתי. ברור שבאתי. ארזתי את הכל בצ'יק צ'ק, ובאתי. בדרך היה חם, ושמש, ונעים מאוד, ולא היה זכר לגשם ולקור ששררו פה עד לפני יומיים. ונסעתי מהר, ולא נתתי למראות של דם נוזל מהראש שלו, או בכי של כאב להפריע לי, כי רציתי להגיע מהר. בבית קידם אותי ילד מבולבל, עטוף במין תחבושת לבנה, דיי מיושנת, כמו פעם, כשהיו כואבות השיניים, והיו בגלל זה חובשים את כל הראש. מראה די קומי אם חושבים על זה.

נסענו ביחד למחלקת תאונות בקופת חולים. ושמה, כשישבתי איתו על הברכיים, מחכה לאחות שתחטא את הפצע, ולרופא שיבדוק נתתי לזה לקרות לי. העינים שלי שוטטו על המרפאה הקטנה והדי שקטה (חוץ מאיתנו הייתה שם קשישה שכנראה נקעה את הקרסול, ועוד בחור צעיר וחביב שהאחות חבשה לו את האצבע ובסוף אמר לה "תמסרי לרגינה ד"ש מרודריגו" - אחלה קיבוץ גלויות.) והרחתי דם. והעינים שלי נעצמו, ונפקחו, וראיתי שפריצים של דם על הקירות, וכל החדר התמלא בילדים ובנשים בוכות, והרגשתי בחילה נוראית, וליטפתי את הבן שלי, שבעצם היה לו רק חור קטנטן בקרקרפת, משהו ממש מזערי,

"לא צריך לתפור, אפילו לא לשים דבק מיוחד, רק להשגיח שהוא לא מקיא ולא נרדם, ותוך 24 שעות הכל בסדר, הוא יכול אפילו ללכת לגן מחר" הרופא היה נחמד, ומזוקן, ועדין אפילו, ובמסדרון מתחת לעפעפיים שלי ראיתי תור בלתי נגמר של זקנים, ואין חומר חיטוי, וריח בשר שרוף, ובכי, וצעקות, ובחוץ אש ותמרות עשן. ויצאנו החוצה, ואבא של הג'ינג'י והבעל שלי חיכה לנו במכונית הנוחה, והילד שלי הטוב נסע הביתה, שם הוא אכל שניצלים עם קטשופ, ופתיתים ושיחק כדורסל, והבחילה וכאב הבטן המשיכו לי, ובאוזניים שרקו לי אזעקות, והשנים הגדולים יותר יצאו לחוג כדורסל, ואני שוב נכנסתי לפייסבוק לראות מי עוד הצטרף, ומי עוד חתם על עוד עצומה, וחמותי אמרה לי שנסראללה מסר שהוא לא ישתוק, ויעזור לאחים מעזה, ושצריך להכין את המקלט, והממ"ד, ושנשמור אחד על השני.

יום שני למלחמת עזה בוערת, ושדרות סובלת, ועופרת יצוקה.