צרוב ברגש

כשהייתי ילדה חלמתי להיות מרוקאית.

או עיראקית. או סודאנית. המוצא בעצם לא משנה. אבל בתור בת למשפחה פולניה טובה וממוסדת, אמא, אבא ושתי בנות, אחת גדולה ואחת קטנה (ברווח יחסית גדול) הפנטזיה שלי הייתה להיות חלק ממשפחה גדולה. חמולה. עם המון אחים ואחיות, ודודים ובני דודים. עם שמחה, ורעש ובלגן, ואחים גדולים שישמרו עלי ויגנו עלי, וסבתות, ודודות.

בעצם, רציתי להיות חלק מקהילה.

החוויה של לגדול לבד במין בדידות מסוימת, היא חוויה בסיסית בהוויה שלי.

ואני חושבת שמאז אני מחפשת את הקהילה הזו.

אז החיפוש הזה לא גרם לי ללכת לגרעין הנח"ל שהייתי שייכת אליו, והחיפוש הזה לא גרם לי ללכת לחיות בקומונה במצפה בגליל, אבל איכשהו, במין דרך לא דרך, כל החוויה האינטרנטית שלי מהרגע שפצחתי בה, לפני כמעט חמש שנים, ועד היום היא בשבילי אותו חיפוש אחרי קהילה. אחרי קבוצת תמיכה, אחרי אותם "אחים ואחיות ובני דודים וחברים וחמולה" שלא היו לי בילדות.

לכן בין השאר מאוד עניין אותי לקרוא מה שעלמק כתבה השבוע וגם מה שטלי דנה בו.

לי נראה כאילו האינטרנט תמיד היה חלק אינטגרלי מחיי. אבל עד לפני כמה שנים לא ידעתי אפילו מה זה.

אחרי לידת הבן המרכזי שלי נכנסתי פעם ראשונה לפורום מסוים, שדן בנושאים שקשורים בהורות. חיפשתי פתרון מעשי לבעיות שהתעוררו עקב הגידול שלו, שאלות ותהיות שעלו אצלי, פחות חשבתי על הקטע החברתי, קהילתי, של העניין. אולי לא חשבתי בכלל. באותו סבב ראשוני השתמשתי בכלי הזה, באינטרנט, אך ורק בתור מקור לאינפורמציה. אינפורמציה שלא הייתי יכולה להגיע אליה בלי כל מיני מנועי חיפוש וגוגול וכאלה, והייתי מאוד ממוקדת במה שהייתי צריכה למצוא. העניינים התגלגלו. קיבלתי אינפורמציה, וגם הכרתי כמה אנשים. מספר מועט ביותר, שהקשר איתם היה די ענייני, סביב אותם נושאים שעניינו אותי דאז בהורות. זמן עבר ואני הייתי עסוקה בחיי, האמיתיים, לא הוירטואלים, והאינטרנט נזנח לחלוטין. ברגע גורלי אחד (נשמע דרמטי, אבל בדיעבד אני מבינה כמה זה היה משמעותי בשבילי) החלטתי שוב פעם לצלול לתוך העולם הזה, ונכנסתי לכתוב הודעה בפלטפורמה אינטרנטית אחרת. אני זוכרת שקודם קראתי כותבות וכותבים באותו אתר, וחיכיתי. איכשהו, הרגשתי, שכשאני אכנס, ואכתוב הודעה ראשונה, משהו ישתנה, ולא יחזור להיות אותו הדבר, לעולם. מדהים עד כמה זה היה בעצם נכון. נכנסתי וכתבתי הודעת היכרות פשוטה. משהו סתמי, אפילו דבילי בסגנון "רוצה להצטרף אליכם, יש מקום?" קיבלתי כך וכך תגובות. לא המון. ברור, הרי אף אחד לא הכיר אותי, הייתי דה ניו קיד און דה בלוק.

קראתי את התגובות, הגבתי להן וצללתי, פשוטו כמשמעו לתוך אותו אתר. לא אלאה אותכם בכל הפרטים של ההתנהלות האינטרנטית שלי מאז אותו יום (אני זוכרת את התאריך המדויק, עד כדי כך הוא חשוב עבורי). כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהיום, כך וכך זמן אחרי, יש לי מעגל חברות שכל כולו הגיע מאותה הודעה סתמית ראשונית שכתבתי.

חברות נפש קרובות קרובות, שנמצאות שם כבר זמן מה ומהוות חלק חשוב מחיי, מעגל טיפונת יותר רחב של ידידות נפש, עוד מעגל של מכרות כאלה ואחרות, ברמות קירבה כאלה ואחרות, והמעגל האחרון, זה של האנשים שהכרתי דרך הבלוג, מה שלא יאמן בעיני בכלל, כי לא העליתי על דעתי, למרות אותו ותק שיש לי בעולם הזה, שבכלל יתכן שאפגוש עוד אנשים כל כך מיוחדים, איכותיים, נוגעים כמו שהכרתי.

תילי תילים של מילים נכתבו על הפער בין הכתיבה למציאות. על המסיכות שאנשים עוטים על עצמם באינטרנט, על המילים שמכסות או מעוותות את מי שאנחנו באמת בחיי היום יום. וההתנהלות היא באמת לא פשוטה, וכל פלטפורמה היא שונה. אין דין פורום כדין תקשורת מיילית אישית, אין דין מסנג'ר כדין כתיבת פוסט ושירשורי תגובות, וברור מעליו שאין דין כל זה כדין פגישת הפאפ שטלי כתבה עליה בזמנו. אבל בעיני, כל ההתנהלות הזו מרתקת. לא יודעת למה באנגלית זה עוד יותר חזק בעיני facinating , אולי אפילו מהפנטת לפעמים. כי כל האנושיות כולה מתגלה לי דרך המדיום הזה. הומור וחכמה, טיפשות ובורות, קירבה ואינטימיות אמיתית וכאלה שמזויפות, רגישות ואטימות, קלילות וכבדות, הכל הכל פנים ומילים של אנשים וזה מדהים אותי ומושך אותי וסוחף אותי ועושה את החיים שלי, האישיים, להרבה הרבה יותר עשירים וצבעוניים.

לעולם לא הייתי מוותרת על הדרך האינטרנטית הזו שעשיתי, על הקשרים שנוצרו, על המגעים שנוגעים בי ושאני נוגעת בהם מידי יום, ובזכותם אני טיפונת אולי בת למשפחה מרובת ילדים, כמו בפנטזיית הילדות שלי.

וחייבת התנצלות לכל מי שקרא את הפוסט הקודם שלי. הבהרה מחוייבת המציאות:

אני לא הולכת למות. לא בנתיים. אני לא חולה (as far as I know. tfu tfu), אבל כן, מישהו שנעשה יקר לי בזמן האחרון מאוד מאוד חולה. ומהרבה בחינות אני מפורקת. אבל המיילים והתגובות הדואגות שקיבלתי בימים האחרונים הם רק חיזוק לכל מה שכתבתי למעלה. אז תודה. המון.

אם באים אליכם ואומרים לכם היום "נותרו לכם עוד שבועיים לחיות. חודשיים. שנתיים". לא משנה כמה, מסגרת זמן קצובה.

מה הייתם אומרים? עושים? מרגישים? יודעים? מבינים?

אם מישהו בא אליכם ואומר לכם "נותרו לי עוד שבועיים לחיות. חודשיים. שנתיים".

ואתם מסתכלים על הבנאדם והוא פה. לידכם. אתם יכולים לגעת בו. להסתכל לו בעינים. לדבר איתו. לצחוק איתו. לריב איתו. להתעצבן עליו. לרכל עליו. לעבוד איתו. ואתם מסתכלים, ואתם רואים רוח רפאים. או שאתם כבר מדמיינים שאתם רואים רוח רפאים. והוא אומר "בעוד חצי שנה...." ואתם חושבים "הוא יהיה פה? פה, ואפשר יהיה לגעת בו, ולדבר איתו, ולהתעצבן עליו, ולצחוק איתו, ולרכל עליו, ולהתעלם ממנו? עוד חצי שנה? עוד חודשיים? עוד שבוע? יהיה? ואם לא, אז איפה הוא יהיה? ובמקומו, מה יהיה? ואקום? ריק? הדמות שלו בראש שלכם, שתשתנה עם הזמן, עם הזכרונות?

אם אתם יושבים וחושבים על זה, ואתם לא יודעים מה משתלט על מה, הפחד האיום המשתק של הסופיות המהממת הזו של החיים, בן רגע, או הרצון הכביר לחיות, לאכול את החיים, לעשות את כל מה שלא עשיתם עד כה, את כל מה שפחדתם לעשות, את כל מה שלא העזתם, כי אולי עוד יום, יומיים, חודשיים, שנתיים לא תהיו פה, או שהוא לא יהיה פה, או שהם לא יהיו פה.

אז זה נורא כללי. ועמום. אבל כשזה קורה לך את יושבת וחושבת. והמחשבות הולכות ובאות, וצריך לעשות סדר. ואני מנסה. רבאק, אני מנסה, אבל אפילו לא בכיתי. ואני לא יודעת אפילו אם אני מסוגלת, או שאני קפואה מידי.

ואני חושבת רק "זה סרט רע. זה סרט שהתסריט שלו לא היה עובר שום לקטור בשום קרן, כי הוא קיטש מידי, כי הוא טלנובלה." אבל החיים זה דם, וכאב, וסבל, וגם המון המון יופי ושמחה. ואת, כמו ילדה קטנה, רוצה לפעמים לעצום עינים ולא לראות את הסבל הנורא, את הכאב, את הפחד המשתק, את החידלון.

יש סרט נפלא שנקרא My Life Without Me ושם זה בדיוק קורה ככה. מודיעים לגיבורה שנותר לה זמן קצר לחיות. והיא עושה רשימה של דברים שהיא רוצה לעשות לפני שהיא תלך מפה. ואחד מהם הוא להתאהב, או לגרום למישהו להתאהב בה. ומערכת היחסים העדינה כל כך שהיא טווה שם, עם גבר, שהוא לא בעלה, כמו גם היחסים שלה עם בעלה והילדות שלה ואמא שלה עושים את הסרט למשמעותי, לפחות בשבילי.

אבל זה סרט. וזה רחוק, וזה לא אמיתי. ופה אני בחיים, וזה סרט אחר לגמרי. 

מכירים מפה ומשם? סו היר גואס.

ביום חמישי הלכתי לסרט לבד. אני אוהבת את זה מאוד. לא שיש לי משו נגד חברה משובחת בסרטים, אבל יש גם כיף גדול בללכת עם עצמי למשהו שאני רוצה לראות. הבחירה הייתה Dream Girls בגלל ש:

א. בית הקולנוע היה במרחק הליכה מהבית שלי.

ב. רציתי משהו קליל

ג. חשבתי שמדובר בסרט על ה-Supremes ודיאנה רוס וכאלה, כלומר, הרבה סרט, קצת שירים ומוסיקה.

ד. בית הקולנוע היה במרחק הליכה מהבית שלי.

מה שהתברר במדובר במיוזיקל לגמרי. כלומר, הגיבורים אומרים מילה, שתיים ופוצחים בשיר. המזל הגדול הוא שאני מתה מתה מתה על סול ופאנקי ומוטאון, כמו שכבר כתבתי פה, אז למרות שזה לא היה הדבר האמיתי, אלא משהו מפונפן ומלוקק והוליוודי הרבה יותר, לא סבלתי לפחות. יש שם אחת, שאחר כך קראתי שהעיפו אותה באחד הסיבובים מ"אמריקן איידול" שזה הכוכב נולד של האמריקאים, קוראים לה ג'ניפר הדסון והיא שרה כמו מלאך, לגמרי.

ופתאום נזכרתי את מי היא הזכירה לי, את הבחורה ששרה ב"שיער" את  how can people be so cruel  

בקיצור, יצאתי מקפצצת ומעקצצת מהסרט, אז הנה זה, שבטח מכירים יותר בביצוע של פיל קולינס.

והנה עוד אחד, שיש לי סטיה עמוקה אליו, וסטיה זו המילה הנכונה בהקשר הרחב ביותר כשחושבים על הסולן.

ואפרופו סרטים, נדמה לי שהיום האוסקרים. אז למי שלא ראה עדיין את הסרט הזה כדאי מאוד מאוד ללכת.

Little Miss Sunshine הוא סרט פיל גוד קלאסי, צחוק ודמע והתרגשות. יש הטוענים שהוא חוטא בקיטש אבל בעיני הוא היה כל כך חינני, ששווה לצאת לשעתיים מהמציאות האפרורית ולהכנס לקולנוע בגללו. הבנתי שהשחקנית הראשית, אביגיל ברסלין כולה ילדונת בת 11, מועמדת לאוסקר. אז נכון שזה נכנס תחת הקטגוריה המאוד גימיקית של "ילדים וחיות מחמד" אבל אין ספק בכלל שהילדה הזאת נותנת שם את ההופעה של הלייף.

ראיתי את שני הפרקים של "מסודרים". אז נכון שאסי כהן הוא הדבר ב"ה" הידיעה, אבל דווקא מאור כהן עושה שם תפקיד שוס, כל פעם שהוא מופיע אני נקרעת מצחוק, הוא ענק בעיני.

עכשיו אמרו ב88fm שהיום ג'ורג' הריסון היה אמור להיות בן 64. אז הנה בין הצחוקים לפאנקי, גם קצת מג'ון, מקווה שהוא בגן עדן עכשיו עם his sweet lord.

ולסיום, משהו שנורא הצחיק אותי. אצלנו בבית יש הערצה עיוורת לפלטפוס ולכל מי שהיה שם, אז הנה, בקטנה לבוקר הזה.