צרוב ברגש

יש ספרים שמלווים אותך כל החיים. יש ספרים שהופכים להיות חלק ממך, כמו היד, או הרגל או הנשימה.

יש לי מספר מועט של ספרים כאלה, ואחד מהם הוא "להשתנות" של ליב אולמן. ליב אולמן היא שחקנית, נורווגית, שעיקר פרסומה בא ממשחק בסרטיו של אינגמר ברגמן (היא גם הייתה בת זוגו, ולשניים יש בת, סופרת בזכות עצמה בשם לין אולמן). אני לא זוכרת מתי קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה, או איך הגעתי אליו. קראתי אותו באנגלית, אבל משום מה נקשרתי יותר לתרגום לעברית אותו קראתי יותר פעמים ממה שאוכל לזכור. העותק שלי התבלה עד שכמעט התפורר, ולפני כמה חודשים פשוט נעלם. ביכיתי את אובדן הספר היקר, ואחרי חיפושים מצאתי עוד עותק בחנות לספרים יד שניה בתל אביב.

הספר עוסק בכמה נושאים שמרתקים אותי. נשיות, אמהות, מערכות יחסים, חייה של שחקנית קולנוע ותיאטרון, מסכות, ילדות, מוות. אולי אחד הנושאים שהכי קישרו אותי לספר הזה הוא נושא הזמן. כמו למשל הפסקה הזו:

"מדוע אין החיים ממלאים את ציפיותינו ותקוותינו? מדוע כה חסר רחמים הוא הזמן, מדוע הוא חומס את ההזדמנויות מתחת ידינו אם אין אנו נחפזים דיינו כדי לחטפן באחת? מדוע כה מפחיד להגיע לגיל שישים מפני שפעם היית בת

שש-עשרה וחשבת שאין לזמן גבול? מדוע אין האדם יכול להבין שהזמן מתקדם במהירות גדלה והולכת, מחריב את כל הדברים שאי-פעם חשבנו שניתן להשאיר למחר?"

את הפסקה הזו כותבת אולמן בהתייחס לתמונות ישנות של אמה, אותה היא רואה כנערה צעירה, הצופה בתקווה אל העתיד, עוד טרם נישאה, ילדה ילדים, חיה את חייה כאישה בוגרת.

אני עובדת במקום שביליתי בו חלק נכבד מחיי בשנים האחרונות.

יום יום אני עוברת במקומות בהם היייתי צעירה בעשור לפחות.

עוברת במקומות בהם הכרתי את בעלי. חוויתי כישלונות וחוויות בגיל עשרים פלוס.

משקיפה דרך החלון על מרחבים שראיתי גם לפני עשר ויותר שנים, ולפעמים זה נראה לי כאילו הייתי שם לפני יום יומיים, ולפעמים לפני מיליון מיליון שנות אור.

אולמן מתארת בחלק האחרון של הספר את הסרטת סרטו של ברגמן "פנים מול פנים". כך היא מתארת את המפגש שלה עם שחקנית צעירה, בת ארבע עשרה שאמורה לשחק את בתה, בסרט (טריוויה: הסרט נעשה בשנת 1976, אולמן הייתה אז בת 38, בת גילי היום. אולמן עצמה היום בת 69!!!! איך שהזמן עובר. לא יאומן):

"לעיתים אני חשה כעס על שלעולם לא אשוב ואהיה היא, לא אהיה רכה כמוה, לא אחוש את כל אפשרויות החיים בתוכי, ולפני. כמה מוזר לשבת ולהסתכל בה ולדעת שאני מתקרבת לגיל העמידה, לראות בעיניה שהיא אינה מבינה שגם אני בת ארבע עשר, ורוצה, לזמן קצר בלבד, להיות היא."

וגם אני, כמוה, הולכת למשרד בבוקר, ועוברת על פני. על פני בת העשרים, על פני בת העשרים ושתיים, אל פני בת השלושים שהייתי, על פני כל ה"אני" האלה, והלב נצבט, אבל הלב גם מלא אושר, כי דברים שכאבו כבר לא כואבים, כי יש אהבה, יש נוספו הרבה אנשים וקשרים חשובים, אבל כן, הלב נצבט, ולפעמים אפילו קשה להסביר למה.

בזמן אחר, במקום אחר, בפורום אינטרנטי אחר שביליתי בו פעם, שאלתי שאלת סקר קצרה "בת כמה את מרגישה כשאת מסתכלת במראה בבוקר?"

כנראה שבזמן האחרון כשאני מסתכלת במראה אני רואה אישה בת 38, וזה משום מה מוזר לי.

והנה ליב אולמן, בערך בזמן שהסרט נעשה, בעיני היא אחת הנשים היפות בעולם.

והנה מאחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם, back in time....

כשהגעתי לפה, לא כל כך מזמן, הייתה מישהי אחת שמההתחלה קיבלה אותי יפה.

היא נתנה לי להרגיש בבית, והחום, התמיכה והתגובות הנעימות שלה גרמו לי לי להשאר פה הרבה פעמים, גם כשרציתי לברוח מעצמי ומהכתיבה.

אתמול בבוקר, ערב חג השבועות, חשבתי עליה, ורציתי לסמס לה "חג שבועות שמח ולידה נפלאה כשתגיע."

לא הספקתי, היא הקדימה אותי, ומאז אני מאושרת מאוד. בשבילה, בשביל בן זוגה ובמיוחד בשביל הקטנטונת הזו, שזכתה בזוג הורים מופלאים שכאלה.

לי יקירתי, מיליון איחולים מעומק הלב, בריאות, אושר, שמחה, חיוכים והמון המון חוויות מרתקות בשלישיה החדשה שלכם.

והנה שיר מתבקש, לא מצאתי את המקורי, עם הצחוקים של הבת שלו באמבטיה כמו שאני זוכרת אותו, אבל המילים נפלאות כל כך ומתאימות למה שאני חושבת ומרגישה.

Isn't she lovely
Isn't she wonderfull
Isn't she precious
Less than one minute old
I never thought through love we'd be
Making one as lovely as she
But isn't she lovely made from love

Isn't she pretty
Truly the angel's best
Boy, I'm so happy
We have been heaven blessed
I can't believe what God has done
through us he's given life to one
But isn't she lovely made from love

Isn't she lovely
Life and love are the same
Life is Aisha
The meaning of her name
Londie, it could have not been done
Without you who conceived the one
That's so very lovely made from love

ועוד שיר נפלא שלא מצאתי ביוטיוב, שכתבה אנני לנוקס לבת שלה, לולה ונקרא

precious

Precious little angel
Take a look at what you’ve done
Well I thought my time was over
But it’s only just begun
Precious little angel
You’re my own sweet turtle dove
Won’t you stay with us for ever
In a bundle full of love

I was lost until you came
Precious little angel
Won’t you spread your light on me
I was locked up in the darkness
Now you’ve come to set me free
I was covered up with sadness
I was drowned in my own tears
I’ve been cynical and twisted
I’ve been bitter all these years

I was lost until you came
I was lost until you came

And wouldn’t I run a thousand miles
To be with you
And wouldn’t I run a thousand miles
To be with you

Precious little angel
Tell me how can it be true
That such a gift from heaven
Has been sent for me and you
Precious little angel
Don’t you worry don’t you cry
When this bad old world has crumbled
I’ll be standing at your side

I was lost until you came

  baby ואת זה אני מהמהמת מאתמול למרות שאין כל קשר חוץ מהמילה 

קודם היה משחק החמישה המפורסם שרץ פה, ולפני זמני בטח היו עוד המון כאלה ואחרים שבהם אנשים סיפרו על עצמם דברים שלא ידענו והתביישנו לשאול.

בתוכנית האהובה עלי "סטודיו למשחק" שמשודרת מידי פעם בערוץ 8, ג'יימס ליפטון המראיין מזמן לאולפן שחקנים ומראיין אותם, וזה מרתק לגמרי. שחקנים וסלבריטאים מגלים פנים שמפתיעים אותי המון פעמים. לא את כולם אני זוכרת כמובן (יש כאלה שנצרבים בזכרון לגמרי כמו רובין וויליאמס שנותן שם הופעה מטורפת לגמרי, ראיתי את הפרק איתו המון המון פעמים וכל פעם אני מתעלפת ממנו מחדש, רגעים מרגשים כמו ג'ק למון זצ"ל [אני אוהבת אותו אהבת נפש את השחקן הזה] מתוודה שהוא היה אלכוהוליסט רוב חייו, ג'ין הקמן, אדם מאוד לא צעיר מספר על הפעם האחרונה שראה את אבא שלו שעזב את הבית כשהיה ילד בן חמש בערך, ובוכה, והפתעות כמו בילי ג'ואל, שלא הבנתי מה הוא עושה שם in the first place נותן שואו נפלא, לא פחות משום שחקן אחר, עם ערך מוסף של השירים המופלאים שלו, והסיפורים מאחורי השירים).

לכל תוכנית שני חלקים. בחלק הראשון ליפטון מראיין את השחקן/ית על חייו, הקריירה שלו, משפחתו, עברו ומראה קטעים מסרטים או יצירות שהאמן יצר, ובחצי השני השחקן/ית עונה על שאלות של סטודנטים למשחק שמהווים את הקהל בתוכנית. מה שמפריד בין שני החלקים הוא השאלון. ליפטון "לווה" שאלון שבאופן מקורי הומצא על ידי

ברנרד פיבו שהנחה את תוכנית התרבות הצרפתית "אפוסטרוף". השאלון כולל עשר שאלות, והנה הן, בתרגום (קלוקל?) לעברית. (בתוספת התשובות כמובן )

1. מה המילה הכי אהובה עליך בעולם? - אין לי מילה אחת אהובה בעולם, הכל תלוי קונטקסט, אבל אם חייבים אז מים.

2. מה המילה הכי שנואה עליך בעולם? - חרא (תמיד גורם לי להריח את זה איך שהוא).

3. מה מדליק (שימו לב, רטרו לשנות השמונים!) אותך מבחינה יצירתית, רוחנית, או רגשית?

חוש הומור מופרע, שגורר אותי להביע את שלי.

4. מה דוחה אותך? - יומרה

5. מה הקללה האהובה עליך? - כוסאמק.

6. מהו הצליל האהוב עליך בעולם? - צליל הדלת שבעלי סוגר כשהוא שומר על הילדים ונותן לי לישון.

7. מה הרעש השנוא הכי שנוא עליך? - בכי של ילד או חיה שסובל/ים.

8. באיזה מקצוע היית רוצה לעבוד (חוץ מאשר במה שאת/ה עובד בו היום)? - כותבת בסדרה קומית או דרמטית.

9. באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן? - כל תפקיד צבאי שהוא.

10. אם גן עדן קיים, מה היית/ה רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך, כשתכנס דרך שערי השמיים?

"נו, זה לא היה כל כך נורא בסופו של דבר, נכון?"

לא סובלת בגדול פרוייקטים, וגם כמעט בטוחה שמישהו כבר עשה את זה פה פעם, אבל כי בא לי, מעבירה את השאלון הזה הלאה ללי, סתוסתו, יושב, קיש, אורי, אם החיטה, חבצלת, חמוטל, עידן

ומיכל.   

או.קי. תוספת עריכה. מכיוון שאני בעקרון בנאדם חסר בטחון בצורה מסוימת לא העברתי את השרביט מסיבות דביליות משהו. עכשיו שאני רואה שהתגובות בסבבה לגמרי, הוספתי עוד אנשים שאני אשמח מאוד לקרוא את התשובות שלהם ואם הם יעבירו הלאה. (הכי הרבה תדמיינו שאתם שרון סטון או ג'וני דפ וזה כבר יעשה לכם את הכיף).