יש משהו חתרני בלכתוב פוסט ביום כיפור.
מהילדות היום הזה קצת מהלך עלי אימה.
בתור ילדה ממש קטנה הפחיד אותי מאוד השקט הזה. זה שפתאום לא היה רדיו, כל גלי האתר באשר הם שוקטים.
אולי זה התקשר אצלי למלחמת 73, ולטראומה האיומה ששברה בדיוק את אותו שקט.
אולי בגלל שאני אדם שזקוק מאוד לשגרה הסדורה, ובתור ילדה זה כלל את הציפצופים המוכרים והמרגיעים של מהדורת החדשות שעה בשעה, ואולי כי השקט הזה מביא מחשבות מטרידות, כי פתאום יש שקט גם למעלה, בראש.
גדלתי בשכונה שבה משפחתי הייתה חריגה. להורי היה מקצוע שהיה שונה משאר מקצועות ההורים, באנו אחרי תקופה שבה שהינו בארה"ב, ומידי פעם היינו נוסעים לשם, מה שהיה מנתק אותי מהחברים, מבית הספר, מהפרובינציאליות של עיר האם שלי.
ביום כיפור הענין הזה היה מתחדד. כמעט או כל ההורים של החברים שלי היו צמים. הורי כמובן לא. ואני תמיד הרגשתי אשמה ביום הזה, ובעוד כולם נוסעים על האופניים, והיום הזה נמתח לתוך אין סוף שלא תחום על ידי "תגיע הביתה לארוחת הצהריים" כי אין ארוחת צהריים, או שאפשר לאכול אותה מתי שבא, אני הייתי הולכת לאיבוד.
אחר כך כבר באה תקופת ה"להפגש בבית של מישהו ולראות קלטות ביחד" שהייתה קצת יותר טובה. היינו יותר בוגרים, עניין הצום המשפחתי כבר לא העיב כל כך, היו כבר אהבות, היה מתח באוויר של התבגרות אבל לא מתח של אשמה או חריגות.
מאז שהילדים נולדו זה יום אחר. ויותר מכך, כמו שכבר כתבתי היום הכי הכי יפה ומיוחד בתל אביב, העיר שאהובה עלי כמו בנאדם. צמתים גדולים מלאים בילדים רוכבי אופניים, השקט, שכבר לא מאיים אלא מייחד את היום הזה.
אתמול מצאנו את עצמנו עם ילד אחד במקום עם שלושה. הגדול הפליג למסעותיו ממש עד הלילה, מידי פעם מדווח לנו על מיקומו. המרכזי גם הוא שוחרר בפעם הראשונה, עם פלאפון והוראות מדוייקות על גבולות גזרה, והג'ינג'י נותר איתנו. זוג צעיר (?) עם ילד אחד. עוד שנתיים, שלוש, אנחנו חוזרים כנראה למוד זוגי. יש למה לחכות.
גמר חתימה טובה, או כמו שחברת הילדות הקרובה שלי הייתה אומרת "גמר חתימת שפם" מה שמאחל הרבה טוב גם לכל חתולי הבלוגרים (ויש הרי המון כאלה) באשר הם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
