צרוב ברגש

כמעט שלוש שנים הבלוג הזה שלי קיים, ואני מרגישה איך קשה לי יותר ויותר לכתוב. אין לי מושג אם זו עלגות כללית שהשתלטה לי על החיים, אולי זו סניליות בגיל מוקדם, אולי זה פחד ורצון של אובר שליטה על המילים שלי, ואיך הן נקראות או נראות בעיני אחרים, כך או כך הפוסטים באים בקושי והרבה פעמים יש לי רצון פשוט לוותר, to let go להגיד שדרורית והמקום הזה שלה פה שירתו אותי יפה, עשו בשבילי המון (הנה, מחשבה - דרורית עשתה לא אני עשיתי, פיצול אישיות שאני חשה אותו הרבה, למרות שבעצם דרורית זו הרי אני, אני עשיתי ואם אני בוחרת או לא יכולה יותר לעשות זה אותו צד של אותה מטבע) והגיע הזמן לפרוש, אם לא בשיא, אז לפחות לא ב-rock bottom. אבל לא. כנראה שלא, או שאולי עוד לא. אין לי מושג למה, אבל אתמול חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהבלוג הזה הוא בשבילי a room of my own - כנראה שעכשיו הוא די ריק, אולי מלוכלך ומלא אבק, ואני נכנסת ויוצאת ממנו מהר, כי יש פה גם זכרונות שלפעמים מכאיבים לי, מזמנים אחרים בישרא, זמנים אחרים מעצמי, כשהמילים זרמו בקלילות, אפילו נשלפו מהשרוול והצליחו לעורר תגובות שונות ומעניינות אצל די הרבה קוראים, אבל אז מה? סו פאקינג ווט. אז עכשיו החדר משלי הוא כזה, ופעם הוא היה אחר, ואם אצליח לשמר אותו, עוד חצי שנה, או עוד שנה או עוד שלוש הוא שוב יתהפך לי, ואני לא מוכנה לוותר עליו, ועל מה שהוא עשה/עושה עדיין בחיים שלי.

ובנושא חדרים, ובתים - והבית הפיזי, שלי ושל המשפחה שלי יותר במדוייק.

את הבית הנוכחי שלנו, הדירה שאנו חיים בה, קנינו כשהבכור היה בן שנה וקצת. בדיוק לפני 12 שנה. אנחנו חיים בה, און אנד אוף (יצאנו לגלות בדירה אחרת למשך שלוש שנים וחזרו) כל השנים האלו. קנינו אותה שלושה, כעת אנו חמישה.

אין לי מילים לתאר עד כמה הבית הזה יקר לי. כשאני מנקה אותו אני חושבת על זה הרבה. הוא קטנטן למדי - במיוחד עבור חמש נפשות - אבל הוא כל כך, כל כך שלנו. אני מכירה כל בליטה בקיר, כל סדק בכל בלטה. חייתי במשך ארבעים שנות חיי באחד עשר או שנים עשר בתים, מהילדות ועד להיום - ואף פעם לא היה לי בית כזה שהוא כמו בנאדם.

מצד אחד זה רע בעיני. במהותי אני מאמינה שבית - בית פיזי הוא כלום חוץ מקירות ורהיטים. הוא חפץ. וכמו שאסור להחפיץ אנשים, כך אסור להאניש חפצים, או בתים. הבית האמיתי אמור והוא אכן האנשים האהובים עליך, ואתה עצמך. הרבה פעמים אני מסתכלת בטלויזיה, נגיד, באנשים שאיבדו את הבית שלהם בשל אסון טבע או קטסטרופה אחרת, ותוהה איך הייתי מרגישה במקומם. חוץ מאשר הנוראות בלאבד את כל מה שיש לך ולהיות חסר כל - הפחד האיום שלי הוא מהאבל שאתאבל על הבית הזה, שהוא אנחנו. שמשהו מנפשנו ילך לאיבוד איתו ולא נוכל להשיב אותו - את החלק החסר, הנפשי, לא הפיזי.

מצד שני אין נפלא מכך. אני מאוד אוהבת את העובדה שבאנגלית יש שתי מילים שמתארות בית: house ו-home.

אין ספק ששלנו הוא המושג השני. בית ביתי. נמל בית. הבית שלנו.

כשאני הולכת לישון במיטה שלנו בלילה, כשאני רואה טלויזיה בסלון, שאני גולשת במחשב והילדים רועשים וסואנים סביבי, כשאני יושבת בחדר של הילדים ורואה ושומעת את הבנים מג'מג'מים על הקלידים ועל הבס, לבשל במטבח שלנו, לאכול כולנו ביחד, או כל אחד לחוד בפינת האוכל - בית, בית, בית - ביטחון, אהבה, שייכות, שקט נפשי.

אולי לכן אנחנו לא עושים המון מאמצים לצאת ממנו, למרות שכבר ממש צפוף לנו. למרות שכבר ממש הגיע הזמן שלכל אחד תהיה פינה משלו, גם לי שמתחרפנת הרבה פעמים מכל הביחדנס הזה, במטרג' כל כך קטן.

אז הנה עוד סיבה שיש לי את הבלוג הזה. הוא לא בית פיזי, אבל הוא בית וירטואלי. ואם לא בית, אז חדר, או חדרון, או מקום רק שלי, וגם הוא home - וזה מצויין ועושה מסג' לנפש.

וזאת גם הברכה שלי לראש השנה, וגם הקישור לנושא החם, ששנים לא קישרתי אליו, איפה תהיו בחג? אז אנחנו נהיה בבית. וזה גם מה שאני מאחלת לכל אוהביי וחבריי - שהשנה הזו תרגישו, לפחות במקום אחד - בבית. אם זה בבית פיזי, חדש או ישן, אם זה בחיק האהובים שלכם, אם זה עם עצמכם, לבדכם, כי ברגע שאדם הוא בית לעצמו, אני מאמינה שהוא יכול לבנות בית עם עוד מישהו, לא משנה מי המישהו השני הזה, כי אין כמו הבית (ושימו לב there is no place like home משננת לעצמה דורותי שחוזרת מארץ עוץ, ולא there is no place like the house).

וזה גם מה שאני מאחלת לעצמי השנה, שארגיש בבית - במיוחד עם עצמי, קודם כל, ושהאנשים שפגשתי בשנה החולפת (שהצטרפו למאגר חברים מופלא שיש לי. אין טובים מהם) ימשיכו להיות לי בית ושהלוואי שגם אני אהווה בית להם. אמן.

והשיר הזה מופלא, ולמרות שהוא מדבר על our house ברור שהוא מדבר על home.

לפני אי אלו שבועות, מיילתי למישהו שאני מכירה לינק למשהו שהצחיק אותי. אותו זה ממש לא הצחיק, מה שגרר אי הבנה מסויימת מצידי (תרגום: נכנסתי לסרטים רעים מהקטע, פארנויה היא שמי האמצעי - דרורית פארנויה שלזינגר, נעים להכיר), אבל אחר כך יישרנו את ההדורים בשיחה (מעניינת) ומאז און אנד אוף אני חושבת על העניין הזה, הומור.

בשבילי הומור זה משהו רציני. בהיותי בנאדם כבד במהותי, גם הומור הוא נושא שיש לו כמה וכמה היבטים. כשאני חושבת על זה, לעומק, קורה לי יחסית מעט שאני ממש צוחקת ממשהו שמצחיק אותי. לבכות, למשל, הרבה יותר קל לי. כלומר, שיכולים להיות דברים שאני אדע, בראש, שהם מצחיקים אותי, אבל אני לא אצחק מהם, הפעולה הזו, של לצחוק, מופעלת אצלי די בקושי, אבל כשהיא מופעלת, אני זוכרת את זה לאורך שנים. חוץ מזה, חשבתי על כמה החיים שלי עוצבו ומעוצבים על ידי סוג הומור מסויים, שמדבר אלי בעצם מגיל צעיר. קשה לי מאוד להגדיר מה מצחיק אותי, או מה יגרום לי להגיד: "תראו, זה מצחיק" אבל אין לי ספק שלצחוק יש רובדים עמוקים הרבה יותר מאשר עצם הפעולה עצמה, הפיזית, של לצחוק ממשהו. אני בטוחה למשל, שחלק עצום של האישיות שלי התעצב גם בזכות שראיתי מגיל מאוד צעיר (שש? שבע? עשר?) את וודי אלן (לא אשכח איך הורי ראו סרט שלו בטלויזיה, הייתי ממש צעירה, זה היה אחד הראשונים שלו, לא זוכרת בדיוק איזה - ואני הסתכלתי עליהם והסתכלתי על הסרט וחשבתי לעצמי - וואו, הם ממש, אבל ממש מטומטמים אם הם צוחקים מהמוזר, הממושקף הטפשי הזה - והנה היום אני מטומטמת בדיוק באותה מידה! מתה על וודי, הוא אחד הפייבוריטים הגדולים שלי) או את מונטי פייתון והקרקס הביזארי שלהם שנכנס לסערה בחיי ב-1979, כשהייתי בת 11, בסיאטל, וושינגטון וברור שלא הבנתי כמעט כלום מהמערכונים שלהם אבל הם נצרבו לי על ההארד דיסק של ההומור כל כך עמוק שעד היום אני מצטטת אותם, ומשתמשת בכל מיני שטיקים מהמערכונים שלהם באופן יומיומי.

הומור זו שפה, הומור זה קשר מיידי בין אנשים שונים לחלוטין. הומור מסויים גורם לי עד היום להתאהב בזרים מוחלטים, וגם עם הילדים שלי, אחד ההישגים האדירים בעיני, או שאולי אחת ההנאות העליונות שלי בתור אמא זה שאני רואה סרט, או סיטקום, או מערכון בטלויזיה או במחשב, והבן הבכור שלי, שצופה יחד איתי צוחק בדיוק במקומות שאני צוחקת, או שאני "תופסת את העין שלו" (אוהבת את המשפט הזה באנגלית, לא מוצאת מקבילה בעברית) ורואה שהוא רואה שם את מה שאני רואה, את הניצוץ הספציפי הזה. או שהג'ינג'י, שתיכף ימלאו לו שש מכריח (!!) את החברים שלו לראות איתו בפעם האלף את "ילדים סורגים לאלוהים"  של גרייניק ואלתרמן. אני חייבת לציין שאני מרגישה נחת ענקית.

מה שגורם לי הרבה פעמים ממש לצחוק, זה פער. פער בין מה שנקרא "החיים הרגילים" או "הנורמליות" למה שמציגים באמת - בקטע. הרבה פעמים זה מין תחושה של טירוף, מתחת לפני השטח שמתפרץ מכביכול כלום, כאוס, נורא נורא מצחיק אותי, במיוחד שהוא "נשלט" על ידי הומור יבש נורא מצד שני. אלוף האלופים בעיני הוא גרוצ'ו מרקס. הוא מסוגל לסנן את המשפטים האיומים ביותר, החותכים ביותר, השטותיים ביותר ולשמור על אותו פרצוף, ובכלל אצל האחים מרקס, כאוס הוא תמיד רק פסיעה אחת מפה. קטע קלאסי, ענק שאותי תמיד מצחיק. חברה שלי ואני קוראות לו

Is my aunt minnie here? ובעברית אפשר לתרגם אותו "להוציא את העז":

פעם, מזמן היה סרט שקראו לו בארץ "נרדפי החוק" ובאמת קראו לו Down by Law - רוברטו בניני הפציע שם - יצור מוזר, קטן, עם שיער עומד ועינים שדוניות (מי זוכר את הסרט שהוא ביים אחר כך - שד קטן? יש בו משהו באמת develish). גם פה יש פער - בין האפור השולט של הסרט, המשהו המדכא הזה, בית הכלא שהם נזרקים אליו, הפער במנטליות בין רוברטו (לבניני קוראים בשמו בסרט) לבין ג'אק וזאק - האמריקאים - ובסצינה המפורסמת הזאת, גם יש משהו שיוצא משליטה, אני זוכרת שמאוד אהבתי - ואפילו צחקתי! גלידה!!!! והכל שווה בזכות המבט הקטן שבניני נותן להם בסוף מבט ה"יש לנו סוד משותף" כמו ילד. (מתה פה על טום וויטס).

וקצת גאווה לאומית, כי בלי זה אי אפשר. אז יש את החמישייה. החמישיה, שבלעדיה הכל היה שונה. אני מידי פעם רואה בערוץ הראשון שידורים חוזרים של הגאונות הזו, ואני מתפלאה כמה אני זוכרת בעל פה את המערכונים, ממש ברמת הדיאלוג. אז כמובן יש את הקרם דה-לה-קרם "הוא היה סקפטי עוד בפולניה". אני זוכרת את הרגע המדוייק שראיתי את המערכון הזה בפעם הראשונה. ישבתי על הספה, בסלון הקטנטן שלנו, בדירה שכורה ברחוב יוסף אליהו, לא רחוק מהיכל התרבות, נדמה לי שזה היה בשנת 1994, ומרוב צחוק נפלתי מהספה לרצפה. למרות שזו הייתה ספת פוטון די נמוכה, קיבלתי מכה רצינית בתוכעס. וואו. כמה צחקתי. הדמויות שקרן מור ומנשה נוי עושים היו בול, אבל בול הדודים של אבא שלי, זה היה נפלא. נפלא. אבל יש עוד מערכון אחד שלהם, שמשום מה שופך אותי מצחוק עד היום. הטירוף ההולך ומתגבר, הפינגפונג בין הויברגר לבין דב נבון, הצרחות, המוזיקה המלדורמטית, מירי שלא מחכה בבית, והסוף האנטיקליימקסי - צוחקת מזה נורא. לא מזמן עשיתי את הטעות וראיתי את זה במשרד בזמן העבודה. ביג נו נו. כמעט פוטרתי.

ואם טירוף ואם זקיפות קומה לאומית - בשביל זה יש את השלישיה הקאמרית - הרי היא יאצק, יאשק, ויאנק. אם אני זוכרת נכונה יאצק היה המהדורה המרוככת. זו שהעיזו להראות ב"זהו זה" - ולא פחדו שילדים רכים, דור שלם שצפה, נפשו הרכה לא תצא מצולקת מעודף הומור קיצוני ולפעמים אף שחור. יאנק היה דמות רדיופונית - הייתה לו פינה קבועה בתוכנית של דני וסלי ביום שבת בצהריים, גלי צה"ל. גם לו הקשבתי באדיקות ואפילו הקלטתי! ויאשק? יאשק היה הדמות ב"ה" הידיעה. הוא הופיע בכל הסבבים של "מופע חד פעמי" ו"מופע חד פעמי משופץ". לא זוכרת כמה פעמים ראיתי את ההופעה, ואחר כך שמעתי אותה ברדיו, וידעתי אותה בעל פה, אבל בפעם הראשונה שראינו אותו בלייב היה בנווה צדק, כשהייתי בת 14, ההורים שלי, אני ואחותי - הופעה שאזכור לנצח, כמו גם השתוללות הצחוק שהדמות הזו עוררה בי, עם הדגל על הראש, והאקורדיון החבוט והטירוף! הטירוף שגרם לי טירוף של צחוק - היום אני מבינה שגם פה זה היה הפער - בין הנושאים הסופר רציניים שהוא טיפל בהם - שואה, ותקומה, והקמת המדינה, וכולנו פה מייבשי הביצות, והלוחמים, והמסכנים, וזקופי הקומה ובין דרך ההצגה הפסיכית שלהם. שלמה בר אבא, שיצר את הדמויות הגאוניות האלו, באיכות לא הכי טובה מהיוטיוב. (יש באמת אחד כזה אנטק צוקרמן? אני תוהה עד היום).

"אחד אלוהינו"

וכמו שכתבתי למעלה, מונטי פייתון כמובן. במערכון הזה, שאני מאוד אוהבת, הכי מצחיק אותי זה הקול הכל כך רציני, כל כך נפוח מחשיבות של הקריין, סופר בריטי כזה, ובכלל, זה מערכון על צחוק ועל בדיחות, וכאן זה באמת עניין רציני, של חיים ומוות!

ולא יכולה בלי בוריס דימטוריביץ'. הפרצוף של וודי פה... אין לי מילים. כל כך צוחקת מזה. כל כך אוהבת את זה. החיים שלי בפירוש טובים יותר בזכותו וספציפי בזכות הסרט הזה. הדיאלוג הזה, גאוני.

והצחוק באמת יפה לבריאות. ושוב, לא רק הצחוק הפיזי, זה שמוריד דמעות מהעינים וגורם לכאבי בטן, אלא זה שלפעמים גורם למחשבה, לתהייה, לטוויסט הזה (ולא מתכוונת לשוקולד. מה עדיף באמת טעמי? פסק זמן?) לצביטה הזאת, שמזיזה לנו משהו, מבפנים. ועל כן, המלצת סוף השבוע שלי - במוצ"ש עולה העונה השניה של לא לפני הילדים, תעשו לעצמכם טובה ותצפו - שווה ביותר. אני לפעמים שואגת מצחוק, ולפעמים ממש לא, כמו במערכון המצורף - זה מצחיק, אבל גם מבכיא, איכשהו, (כמו שאמר שייקה אופיר הגדול "עין אחת צוחה ועין אחת בוכקת").

אבל זה הומור טוב בעיני. טוב מאוד.