מכירים ת'הרגשה,
שאתם נמצאים בתוך בלאגן ואתם לא יודעים מה לעשות?
אבל לא יודעים מה לעשות רק בגלל שאתם מעורבים בזה,
ואם לא הייתם מעורבים זה בכלל לא היה בלאגן.
אז לא יודעת ואין לי מושג,
אבל מחרפן אותי שאני יודעת שזה ממש על כלום. על שום דבר. כל הבלאגן הזה.
והשתיקות האלה, השתיקות האלה שיותר גרועות מצעקות.
הלוואי והייתי יכולה לצעוק ולהגיד הכל, להבין מה.....
אבל אני פשוט לא.
פשוט הייתי שם ולא הוצאתי מילה, מחכה שהצלצול הארור יגיע כדי שאני יכול לברוח משם.
אבל שנייה אחרי כ"כ רציתי לחזור לשם, לדבר, לנסות להבין..
למה הכל ככה, מה בעצם קרה. אם זה באמת בגלל השטות שאמרתי,
או שבעצם לא אמרתי.
ולהסביר שזה באמת שטות, ולא עקרוני בכלל.
ולהגיד שאני אוהבת
ובאמת להתכוון לזה.
שלהגיד שאני לא יכולה ככה, כשאנחנו ככה
שאני אוהבת ואני לא יכולה בלעדייך,
לא יכולה לאבד אותך.
ושככה זה מרגיש כאילו איבדתי.
כמו אז... איך זה חוזר על עצמו שוב?
אחרי שאמרת שזה לא יקרה. אתה אמרת.
ומה זה עוזר לי שאתה בא ומחבק אותי
ואומר לי שאתה אוהב אותי
אם אני לא מבינה באמת את השפה שאתה מדבר בה כשאתה אומר לי את זה.
אני כ"כ שונאת כשאני לא מצליחה להבין אותך.
ופתאום אני מרגישה כ"כ רחוקה.
ההרגשה הכי נוראה שאני יכולה להרגיש עכשיו...
וחוצמזה
אתמול הוצאתי ת"ז סופסוף, ופתחתי חשבון בבנק
מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן....
אבל זה לא מרגיש מיוחד, בכלל לא.
בקטנה.
שתהיה שבת שלום.