Die Alive -
http://www.youtube.com/watch?v=s5SsdrPbHHk&ob=av2e
הימים עברו מהר, התחברתי יותר ויותר אל הבנות בחדרי ולמדתי להכיר אותם. האתגר הראשון שהתקיים יומיים לאחר הגעתנו היה פשוט ואיש לא ייחס לו חשיבות יתר. הקבוצה שהורכבה מקלידנים וגיטריסטים הייתה זו שניצחה. הפרסים נשמרו בסוד מפנינו, אך לפי ההבעה המרוצה על פניו של טורה הבנו כי בפעם הבאה כדאי להשקיע יותר. זכרון המכתב מהערב הראשון, כמו גם האדם שנעלם בשיחים הספיקו להישכח מראשי. לעומתם, את ציור הפנטגרם המדמם על כריכתו הצידית של הספר של הלנה ראיתי בכל לילה מבצבץ מתחת לכר שלה.
השיעורים בבית הספר היו סבירים, השתדלו לא להעמיס עלינו יתר על המידה כיוון שבכל זאת- הייתה זו תוכנית טלויזיה ואנחנו היינו צריכים להילחם עבור הניצחון בה. שיעורי התיאוריה היו מחמירים, אך כיוון שהורי דאגו לשלוח אותי לשיעורי תיאוריה כבר במשך מספר שנים, לא התקשיתי בהם כל כך. וכך עבר השבוע הראשון, שבוע של היכירות והבנה. גם החזרות לא היו קשות במיוחד וכבר ביום שלישי החלטנו לנגן בערב שבת הראשון את השיר Die Alive שבוצע במקור על ידי טאריה. היה בזה מין חנופה, כיוון שהייתה אחת השופטות, וגם כיוון שאני אהבתי את השיר הזה מאוד והצלחתי לגרום גם לכל השאר לחבב אותו.
בבוקר יום שישי קמתי כרגיל, שיעור מתמטיקה, ספרות, אנגלית, הפסקה. לאחריה, הוצפתי כולי בהתרגשות. השיעור הבא היה שיעור מעשי עם הסיבה היחידה שגרמה לי להצטרף לתוכנית מבחירה, אותה אחת שמשיריה למדתי לשיר. טאריה.
הבטתי במפת החדרים ובמספר החדר. השיעור התקיים בחדר מספר 513 שנמצא לא רחוק ממעונות הבנים, לא רחוק מחדר החזרות שהפך בשבילנו לכמו בית שני. הגעתי לחדר ומלבדי היו בו עוד שלוש בנות שישבו וצחקקו בפינתו השמאלית. קירות החדר היו מלאים בפוסטרים של להקות, ושל ציוד נגינה שונה. עשרה שולחנות יחיד הוצמדו אל הקירות, ואחד עשר כיסאות סודרו במעגל. מול כסא אחד במעגל, שהיה מונח בדיוק בגבו ללוח, היה שולחן ועליו היה מחשב כמו זה ששימש אותנו בחדר החזרות, ורמקולים. בפינת החדר, מחוץ למעגל, הייתה גיטרה פשוטה ומגבר וסט קלידים. כולם פעלו והיו מכוונים, כאילו חיכו לתחילת השיעור.
התיישבתי על הכיסא בצמוד לכיסא המורה. שלושת הבנות המצחקקות הסתכלו עלי, אז במהרה חזרו לצחקוקיהם. תלמידים נוספים הצטרפו, ובמהרה כמעט כל התלמידים שיצא לי להכיר טוב במשימה יומיים קודם לכן. האחרונה להיכנס הייתה יוהנה, שנכנסה בארשת של חוסר איכפתיות מוחלטת על פניה. המקום היחידי שנותר פנוי מלבד כיסא המורה היה לצידי, והיא התיישבה עליו. החלפנו מבטים וצמרמורת קלה עברה בי. נזכרתי במכתב. הוא נחתם בJ, כמו ביוהנה. היא רצתה שאפסיד. היא רצתה את ג'וני לעצמה. היא כנראה עוד נטרה לי אחרי כל השנים האלו. כעס רב הצטבר בי והחלטתי שלא אכנע לבקשותיה. אני אתן הכול ואנצח במשחק הזה.
כולנו נדרכנו והבטנו בהתרגשות בדלת כשהיא נפתחה ובפתחה עמדה דמותה שאני, בכל אופן, ראיתי רק בתמונות והרבה. שיערה השחור הארוך היה מוטל בפיזור על כתפיה. עיניה הירוקות הבוהקות שהפכו לסמל, נצצו בראותה את הכשרונות הצעירים שהביטו בה בהערצה. היא לבשה מכנס ג'ינס פשוט וחולצה פשוטה אך מדוגמת. היא הייתה מאופרת באיפור קל, שהדגיש את עיניה ולחייה והיה בה מימד שנראה כמו בובה. דמות מרוחקת, כמעט לא אנושית, כזאת שרואים בתמונות ובציורים. אך היא עמדה כאן. לא על במה, לא בפוסטר, לא בעטיפה של דיסק. היא הייתה כאן מולי והיא הייתה כל מה שציפיתי.
יש משהו מרגש בלראות אדם שמעריצים לראשונה. במיוחד אם אתה יודע שתפגוש אותו פעם בשבוע בשנה הקרובה. אתה תעשה הכול בכדי שזה לא יתפרק. והנה היא עמדה שם, מחייכת, בוחנת אותנו. צפיתי בה מביטה בכל הנערים, חברי לקבוצה, שישבו במעגל. היא הביטה בכל אחד ואחת, בדרך הלבוש, במבט האדיש או המתרגש, בחיוך שהיה או לא היה, בחולצה, בשיער, בכל חלק בגוף. נראה כי הייתה יכול לקרוא את היכולת, הנכונות והגישה שלהם רק על פי המבט שנשאו אליה כשבחנה אותם, או הדרך בה בחרו להתלבש בבוקר. כשהגיעה אלי ובחנה אתי הרגשתי כאילו הזמן עוצר מלכת. הרגשתי כאילו השניות האלה הן החשובות והקובעות ביותר השנה. התכוננתי למפגש הזה, ולפני שיצאתי הבוקר מהחדר בחנתי היטב את הופעתי. שערי הבלונדיני החלק היה מסורק ופזור על כתפי, ואף התאפרתי מעט (דבר שאני עושה לעיתים רחוקות מאוד). לבשתי ג'ינס כהה שאהבתי, והשלמתי את המראה בפרט החשוב ביותר- חולצה של I Walk Alone. כשמבטה פנה אלי, היא התעכבה על החולצה וחייכה. לאחר מכן היא סקרה את מראי עוד שניות אחדות ולאחר מכן התיישבה.
"שלום לכם תלמידים, אני טאריה ואני אהיה המורה שלכם לשנה הקרובה. לאלה מכם שישארו, זאת אומרת". היא צחקקה ואנחנו הצטרפנו אליה. "נתחיל עכשיו בסבב שמות, לאחר מכן נבצע חימום ואז נתחיל לעבוד. כל אחד יגיד איך קוראים לו, בן כמה הוא, ומה השיר האהוב עליו. ככה אכיר אתכם קצת, ככה גם תכירו זה את זה טוב יותר". שמעתי מספר שמות שכבר הכרתי, יולה הייתה החמישית בערך וישבה אחרי שלושת הבנות המצחקקות, שהשיר האהוב על שלושתן היה enter sandman של מטאליקה. לא הופתעתי. גם לא הופתעתי לשמוע שהשיר האהוב על יולה היה Hey You של טוקיו הוטל. מתוך שלושת הבנים, היה אחד שהשיר האהוב עליו היה של פינק פלויד, אחד של מרסיפול פייט, ואחד של לורדי. אחרי שלושת הבנים ישבה עוד בת אחת שזרקה שם של שיר של הביטלס, ואחריה ישבה יוהנה שהשיר שבחרה היה Rainmaker של איירון מיידן. זה היה אחד משני השירים האהובים עלי, ובחרתי לומר את השני. כשהגיע תורי התייצבתי והשתדלתי מאוד לדבר ברור כמו כל שאר הילדים שנראה כאילו התרגשו בהרבה פחות ממני. "איה, בת 16, והשיר האהוב עלי הוא Wish I Had An Angel של נייטוויש". כל הילדים היו בערך בני 15 או 16 מלבד אחד הבנים שהיה בן 17. שמו היה יוקה.
אני חתמתי את סבב השמות, ולאחריו התחלנו חימום קצר שלא היה שונה בהרבה ממה שהכרנו. "טוב, לפני שנתחיל לעבוד באמת, אצטרך לבחון את היכולות שלכם. מחר בערב אתם מופיעים ואנחנו הולכים לשמוע עם איזה שיר! הפעם, נתחיל את הסבב מהצד השני. כל אחד ישיר לנו את הפזמון של השיר שההרכב שלו בחר לבצע מחר, ויחד נעבוד על השירים. אחרי שכל אחד ישיר, אני אבקש לשמוע מכם מה אתם חושבים על השירים וכך נראה את הרמה שלכם." הבעות מבוהלות עלו על פני כולם. בייחוד הבנות, שפחדו כנראה לגלות למתחריהם את בחירת השיר הראשונית שלהם. אך כולם גם נבהלו מהביקורות שיקבלו, מהתחרות, ובעיקר מהשירה מול קהל בפעם הראשונה בתחרות הזו. אני נחרדתי בעיקר מבחירת השיר שלי. לפתע היא נראתה בהרבה יותר מתחנפת, אעז לומר פטתית. "הפעם נתחיל מהצד השני". היא אמרה וחייכה אלי, ואני קפאתי על מקומי.
עיני כולם היו נשואות אלי ונראה היה שהייתי חייבת להתחיל. התלבטתי האם לתת את הכול ולהסתכן בנפילה, או לשיר חלש ופשוט, ולהציב רף נמוך מאוד. החלטתי לתת את הכול, ואם אפול... טוב.. לא חשבתי רחוק כל כך. ניקיתי את גרוני, ונעמדתי, כמו שהורגלתי. הבטתי אל טאריה, בכדי לקבל את האישור להתחיל, והיא החוותה בראשה. פתחתי את פי בעדינות והמילים החלו להחליק החוצה-
"No more faith
and no more mystery
even as time falls away
I live my days
every moment and it's memory
not only ro survive, to die alive"
את חוסר הביטחון שהרגשתי שניות אחדות קודם לכן, מילאה תחושת הקלה. הצלחתי. הבטתי סביב אל שאר הילדים בקבוצה. הייתי מוקפת במבטים מופתעים, חלקם משתאים. אפילו יוהנה שישבה לצידי וניסתה לשוות לעצמה מבט אדיש, נראתה מופתעת למדי. מעט מאוד חיוכים ניבטו אלי, ביניהם אחד מיולה שהתגלתה כמפרגנת בימים שלאחר מכן, והשני הסתתר תחת עיניים ירוקות בוהקות שהביטו בי במבט מלא הערצה. ניסיתי להיזכר בשמו, לקח לי כמה שניות, אך נזכרתי. שמו היה דין, הוא הציג את עצמו בפני לאחר המשימה יומיים קודם לכן. הוא היה זה שבחר בשיר של לורדי. לפתע שמעתי קל חלוש של מחיאות כפיים מאחורי.
"כל הכבוד" אמרה טאריה. "אני חושבת שהציבו כאן רף מאוד גבוה! זה היה יפה מאוד איה, מישהו רוצה לתת ביקורת?"
אף יד לא הורמה, כולם הביטו זה על זה במבוכה עד שלפתע הרימה את ידה אחת משלושת הבנות המצחקקות בבישנות. טאריה חייכה אליה והיא פתחה את פיה בקול מבויש.
"הרגשתי שהיה חסר לך אויר מtime ועד away וזה קצת מקשה עלייך להגיע לצלילים הגבוהים. תנסי לקחת אויר בסוף mstery. זה יקל עלייך מאוד."
אני בנאדם שקשה לו לקבל ביקורת, אך באותם רגעים קיבלתי על עצמי את ההחלטה לנסות ליישם כל ביקורת שאקבל כאן, אחרי הכול, הגעתי לתחרות הזו כדי להיבנות. כשחשבתי על הביקורת שקיבלתי מאחת מהבנות שלא הערכתי והבנתי שיש בה היגיון, החלטתי להשתמש בה ואף נוכחתי לגלות שהיא מועילה לי מאוד. קיבלתי כמה הערות נוספות, והסבב המשיך. עוד מספר תלמידים שרו וקיבלו הערות, וטאריה חייכה או עיקמה את פניה למשמע שיר זה או אחר. תורו של דין הגיע וחיוך עלה על פני למשמע השיר I Walk Forever, שהיה שיר הדגל של אלבומם החדש של טארוט. הנחתי שטאריה לא תשמח למשמע השיר הזה, אך חיוך גדול עלה על פניה למשמע גוון קולו המיוחד של דין שהשתלב בשיר שבנוי במיוחד לקולו המיוחד של מרקו. נראה היה שהיא הייתה מרוצה מהאומץ שלו.
השיעור נגמר, ולא לפני שהגניבה חיוכים מסתוריים אל דין, ואלי, ואל עוד כמה תלמידים שהצטיינו, פנתה אל חדר האוכל כמו כולנו. לאחר ארוחת הצהריים ומנוחה קלה, הלכנו לחזרה של ההרכב, החזרה האחרונה לפני ההופעה הראשונה מול קהל- 50 תלמידים, מורים, שופטים, וכל בעלי הטלויזיה בפינלנד. הלחץ היה אדיר. הגענו לחדר החזרות יחד, והתחלנו, לפקודתו של טורה לנגן את השיר שוב ושוב "עד שיצא לנו מכל החורים" הוא חזר ואמר.
"אם נמשיך עד שהוא יצא מכל החורים, לא נצליח לנגן אותו מחר!" צעק עליו ג'וני באחת הפעמים.
"אנחנו נצליח והוא גם יצא מצוין!" ענה לו טורה, ובין השניים התפתח ריב קשה של צעקות וקללות. אולי, לנה ואני ניצלנו את הזמן לנוח אך בשלב מסוים הריב כבר ניהיה מדאיג והחזרה עמדה להיגמר. החלטתי להפריד ביניהם, וצרחתי אל תוך המיקרופון- "מספיק!" שניהם השתתקט והביטו עלי במבט מופתע. "לא איכפת לי אם אתם לא מחבבים אחד את השני, אבל כרגע, אנחנו צריכים לנגן ביחד. נשאר לנו זמן לעשות את זה עוד פעם אחת, בואו נעשה שזה יהיה הכי טוב שאפשר. קדימה."
(הערת המחבר: את הקטע הבא מומלץ לקרוא בליווי השיר לחוויה מקסימלית, השיר מופיע לצד הדף)
פתיחת הקלידים נשמעה בעוצמה ועם כניסת הגיטרות והתופים המהירות החלה להתגבר. עוצמת הגיטרה שזייפה מדי פעם בכוונה בכדי לעלות על הקלידים שזייפו מדי פעם גם הם, הייתה מחרישת אזניים. מבט חטוף על אולי הראה כי גם לא קשה לעמוד בקצב השיר הקשה גם ככה, ואפילו אצבעותיה המיומנות של לנה התקשו לעמוד בשיר המתגבר. עם תחילת הבית כל הכלים השתתקו ואני ניסיתי להחזיר את השיר לקצב הרגיל, אך עם כניסת הגיטרות חזר השיר למהירות ולווליום בהם היה קשה לעמוד, ואני נאלצתי לצרוח לתוך המיקרופון. במעבר שבין הבית לפזמון, ג'וני אלתר קטע כועס במיוחד שאם לא היה חזק מדי היה יכול להיות ההבטחה שלנו לשלב הבא.
הפזמון כולו היה מלחמה בינינו, בין ג'וני וטורה המזייפים בניסיון לעלות אחד על השני, ובינינו לבינם כשהם הגבירו את המהירות ואנחנו ניסינו להחזיר אותה לקצב המקורי.כשהתחיל הבית השני, שמתי לב לכך שאולי כבר אינו מחזיק מעמד ומתנשף הוא מתח את רגליו שלא הצליחו לעמוד בעומס. לנה ניצלה את הזמן בכדי לעסות את אצבעותיה שגם הן כבר התקשו להחזיק את השיר. כשהגיע הזמן לתפקידו של אולי, ניסינו יחד להאט את השיר ככל שניתן אך מבטיהם של ג'וני וטורה על כליהם, כאילו מבקשים מהם לתת הכול בדקה הקרובה הבטיחו לנו כי מאמצינו יעלו בתוהו. טורה ניצל את השניות שנותרו לו בשביל לסדר משהו בקלידים המשוכללים, כנראה בכדי לבחור אפקט שיצליח להעפיל על קולה המתאמץ של הגיטרה המסכנה של ג'וני שעמד מעליה במבט רושף כשהחל בתפקידו בבית באלתורים מוזרים שהשתלבו עם השיר אך עוצמתם הייתה חזקה מדי בכדי להבין מה היו הצלילים, קולות הדיסטורשן מהמגבר המסכן שהגיע לעוצמות מסוכנות מבחינת הספק החשמל או עמידות הקירות בחדר הקטן והרעוע, העפילו על הצלילים המושלמים שניגן. לאחר המעבר המאולתר, החל שוב הפזמון כמלחמה בין כולנו וניסיון כושל להאט את הקצב, בעוד אולי ולנה מתנשפים ואני משתדלת לא להגביר את קולי מעבר ליכולותי. צליל הקלידים שיווה לשיר תחושה מפחידה והעוצמות, כמו גם המהירות, גרמו לנו לפחדשמא המדפים יתמוטטו או שהחשמל יפול.
בחלק הבא, לקראת סיום השיר, הגענו לעוצמות חדשות. אולי כמעט זרק את המקלות, והפסיק לנגן. לנה החלה לפספס תווים, טורה הוסיף אלתורים משונים ומפחידים למדי על הקלידים שנראו פחות ופחות יציבים מרגע לרגע, וג'וני החל להכניס תווים שיצרו בשיר הרגשה שטנית וכועסת על אף שלא היה אמור לנגן בחלק הזה כלל.
עם סיום הקטע, הוסיף טורה את שלושת התווים האחרונים בלחיצות חזקות ומטרידות על הקלידים ואני שרתי את שתי המילים בקצב הכי איטי שיכלתי, אך ללא הועיל. הפזמון האחרון היה המהיר, החזק, המזויף והכועס מכולם. המלחמה בין ג'וני לטורה הפכה לבלתי נסבלת ואולי החל גם הוא להגביר את הווליום. החלק האחרון בשיר הסתיים הנשימת הקלה של כולנו, שנבלעה בתוך רשיפותיהם של ג'וני וטורה.
טורה קם במהירות מכיסאו תוך שכמעט הפיל את הקלידים, ופנה אל דלת היציאה. אולי ולנה פנו אחריו גם הם במבטים מבוישים ותוהים.
"זה היה מצוין! צריך לזכור את זה למחר!" אמר טורה בניסיון לעודד, קולו והתלהבותו נחלשו כשהבין שמלבד לנה, איש לא באמת מקשיב לו על אף שאמר דברים נכונים. "אם נשמור על ווליום סביר.... וקצב נורמלי... זה יכול להיות ממש טוב!" לנה הנהנה בהסכמה, אך טורה התעלם וכבר יצא מן החדר.
גם אני החלתי ללכת בעקבותיהם של לנה, אולי וטורה, אך לפתע הבחנתי כי ג'וני נשאר מאחור. צליל חרישי של התנשמויות כבדות נשמע בחדר הדומם ואני הבחנתי בגבו של ג'ון שנראה כאילו ספרי התווים על המדף מעניינים אותו עד מאוד. ניגשתי אליו והנחתי את ידי על כתפו.
"ג'וני?" שאלתי בעדינות.
"מה את רוצה?" הוא ענה בעצבנות והחניק דמעה. הוא הסתובב אלי ודמעות זלגו על לחייו.
"מה קרה?"
"ראית מה קרה" הוא הגיב, כועס, והסתובב בחזרה אל הספרים.
"על מה רבתם כל כך?"
"על השיר! ועל הגישה המעצבנת שלו!" הוא כמעט צעק, ואני ניסיתי להרגיעו. ליטפתי את כתפו ומשכתי אותו אלי. חיבקתי אותו, ראשו מונח על כתפי ודמעותיו עוד זולגות.
"ועכשיו באמת, על מה היה הריב?" שאלתי אותו והבטתי אל תוך עיניו העמוקות. הוא ניסה להחניק את דמעותיו ללא הועיל. נראה היה שהוא מהסס בתשובתו, והוא ניסה להתחמק ממבטי. לבסוף הוא ענה בתשובה חנוקה שכמעט ולא הצלחתי להבין "עלייך".
וואו, באמת לקח לי המון זמן לכתוב את הפרק הזה. מקווה שיש עוד אנשים שיעניין אותם לקרוא (:
אני אשתדל לפרסם את הפרקים קצת יותר מהר, למרות שזה קשה עם העומס.
בכלמקרה... שווה לעקוב! מעכשיו מתחילות ההתפתחויות!
אז עד לפרק הבא, שתיהיה לכם שנה טובה
להת'!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: