כשאני חושבת על זה.. על מה המשמעות של החיים שלי, של הדברים הקטנים שעושים אותי מלאה או עסוקה או מאושרת..
אני מרגישה כמו כלום... תחשבו עלז ה בעצמכם.. מה עושה אתכם מאושרים? חברים? משפחה? חוג או תנועה? כשרון? הצלחות?
מה זה כל זה לעומת הסבל שמרגישים אנשים אחרים, רעבים וסובלים וחולים וגוססים.
אני מתנדבת במד"א.. או אולי המונח הנכון הוא התנדבתי במד"א.
וזה ממש לא מה שרואים בטלוויזיה, זה לא עוד איזה פרק בהאוס או באנטומייה של גריי. זה פשוט לא.
מה שרואים על המסך הוא כל כך מעודן, מה שגורם לכם לבכות בכל פרק... הוא כל כך בסיסי וכל כך.. כל כך לא.
אני רואה את הסדרות האלה, אני בוכה כשצריך וצוחקת כשמותר. ואף פעם, עד היום לא יצא לי לחשוב על זה שזה כל כך לא אמיתי.
זה כל כך לא מה שרואים, ואם יש לכם חברים שמתנדבים במד"א, או אולי אתם כאלה? תעריכו, תחשבו לעומק על כל מה שראיתם.
כל הדברים שאחר כך ישבתם בתחנה וצחקתם עליהם, זה חיים של אנשים זה רגשות של אנשים, ואולי אם אתם עדיין מתנדבים אולי כדאי שלא תחשבו על זה.
כי זה רק יפגע בכם ובתפקוד שלך.
ראיתי דברים שבטח היו גורמים לכם לעצום עיניים, הרחתי דברים שהיו גורמים לכם להקיא, ראיתי רגשות אמיתיים של אנשים, אני לא מדברת על אושר, אני מדברת על סבל על עצב על יגון, על השאלה הענקית והבלתי נגמרת הזאת "אני הולך למות?"
מה לי, ילדה בת 16, מה לי, מה אני יכולה לענות לאדם שרוב חייו מאחוריו אם הוא הולך למות, אז החזקתי לו את יד והבטחתי לו שהוא לא עומד למות, אבל אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, אני רק ילדה קטנה באמבולנס שבאה לעזור לאנשים להציל לו את החיים.
אני לא יודעת מאיפה צנחו עליי המחשבות האלה, כבר יותר משלושה חודשים שלא עליתי על אמבולנס ולא לבשתי את המדים של מד"א, מסיבות שלי ולא שלי, מהיחס שקיבלתי או לא קיבלתי, מהכיף שעשיתי או לא עשיתי שם. לא משום סיבה נראית לעין, או שבעצם כן, מצאתי את הסיפוק והביטוי העצמי שלי במקום אחר, בחרתי לשמר את החברים שלי ואת חלקם לא.
לאחרונה גם חלק מהחברים שלי מוטלים בספק.. או שאולי אני זאת שמוטלת בספק כלפי עצמי, כי אחרי הכל בסופו של היום כשקשה לי אני לא באמת יודעת אל מי להתקשר, אולי זה לא דבר טוב שיש לך הרבה אנשים סביבך... מהרבה חברות שונות.. אולי המעשה הנכון הוא לדבוק בחברה אחת וזהו?
הגשם הראשון הרציני הגיע, ואיתו גם המלנכוליות שמתלווה אליי בכל גשם ראשון..
מזמן לא כתבתי פה.. ותמיד כשאני מתחילה לכתוב אני בטוחה שיש לי משהו גדול להגיד.. אבל זה לא. זה לא גדול ובטח מחר זה גם לא יראה אמיתי.
אני מתגעגעת להרבה אנשים ובעיקר לעצמי.
שבוע טוב יקירי.
נגה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
