אז מה היה לנו בשנה הזאת?

אוקיי אז ככה.

להגיע לבקו"ם אחרי לילה כמעט לבן (בכל זאת, דחיתי את הגיוס שלי ביומיים כדי להיות בהופעה של לינקין פארק)

לעשות זריקה, לראות מישהי מורחת את היד שלך כמו טוש אדום על הטופס מהבריסטול.

להגיע לקצין מיון (כי, אני?? נשקית?? נראה לכם.) ושהוא יהיה נחמד ויציע לי וופל, אבל אני אסרב. דיאטה. (עוד על זה בהמשך)

למדוד את המדים עם הנעלי-צעירות ולהכניס את המכנס אליהן. ואז להכניס את החולצה הקצרה ("ערכית" אם אני לא טועה) לתוך המכנסיים. ואז להבין, שממש אבל ממש לא.

לחשוב ש'מה זה משנה אם הכומתה בצד שמאל או ימין??"

לסוע לבד לטירונות (כן כן. כולם נוסעים באוטובוס מסודר מהבקו"ם. אני נסעתי באגד. עם עצמי!)

ביום הראשון לא להבין מה הולך, ביום השני לבכות בלילה כי 'פאק, בשביל זה התגייסתי?' ביום השלישי לצחוק 'פחח. בשביל זה התגייסתי?'

לישון בנובמבר בחדר עם חלונות ללא חלונות ולקפוא מקור. לישון עם שני קפוצ'ונים מעל לגופיה ושני מכנסיים, ושני זוגות גרביים- כל לילה.

לקום למסדרי בוקר בחמש בבוקר כשהגשם יורה עלינו מהשמיים.

ללמוד לאכול בשש בבוקר.

להתרגל לאכול בשש בבוקר.

להיות אפילו רעבה בשש בבוקר אחרי תקופה מסויימת.

לחיות ולנשום ולהיות כל שניה עם אותן 58 בנות (שלאט לאט ירדו במספר) אחרי חודש כבר לא להיות מסוגלת לשמוע את הקול שלהן או לראות אותן.

להתקלח במקלחות רעועות, עם מים חמים קצובים, ושיטפונות קבועים. להתלבש בחושך (Work for me)

להיכנס לשירותים ולהרגיש בסרט איימה אמיתי.

לסיים את הקורס. להרגיש הכי הכי טוב בעולם, כי "אע! חמשוש!" אחרי חודש וחצי של שושים. זה היה נראה כמו החופש הגדול.

לקבל את ההצבות. בנות בוכות, בנות קופצות מאושר.

אני רק שמחתי לסיים כבר עם כל השיגעון הזה שנקרא טירונות וקורס.

להגיע לבסיס הסדיר שלי,

להתקשר לחברה בהתרגשות "יש כאן נייר טואלט בשירותים!! ודלתות למקלחות!! ומזגנים בחדר!!"

להכיר מלא מלא אנשים מדהימים. ולחוות פרידות אינסופיות מאנשים שמשתחררים.

לשבת בערב עם גיטרות ולהתעצבן שחצות הגיע כלכך מהר.

להתחיל לשתות קולה אדומה. להתחיל לאכול ג'אנק פוד.

לעלות עשר קילו.

להיכנס לחובות.

להישבר, להתעצבן, להתאכזב. לרצות לברוח, אבל בסוף להישאר.

להתאהב, להתאכזב. ללמוד לשכוח בן אדם שצריך לראות כל יום כל יום.

לראות סטטוסים של אנשים שאני מכירה ומוציאים פטורים מהצבא.

לשמוע ברדיו שמחצית מהנוער לא מתגייס לצהל.

להתבייש במדינה שלנו.

צבא זה לא הדבר הכי כיף-חיים-משוגעים שאתם יכולים לעשות בין גיל 18 עד 20\21 (תלוי במין ובתפקיד שלכם)

אבל אתם חיים במדינה הזאת את כל חייכם, ואולי רוב חייכם.

עשו את זה לפניכם, ויעשו את זה אחריכם.

אני הבן אדם האחרון שמאמין במלחמות. אני לא מאמינה באלימות. אני מאמינה באהבה.

אבל אני כן חושבת שזה חשוב להתגייס. תתרמו למקום שהגן עליכם כל השנים האלו. גם אם אתם לא הכי מסכימים עם הדרך שלו.

(אני לא ימינית. אפשר אפילו לקרוא לי שמאלנית. בנוסף לזה אני טבעונית, וצהל מתייחס לבעלי חיים בדרכים נוראיות)

בנוסף לזה, צבא מבגר אנשים. עם כמה שזה נשמע כמו קלישאה- צבא נותן אחריות לאנשים.

לי אישית זה שינה המון באישיות. בביטחון, בדעתנות.

ועכשיו, אני מפסיקה לספור בשנים, ומתחילה לספור בחודשים :)

כל הדרך לספירה בשבועות.

עוד שנה ארכוש לי את כרטיס הטיסה החד-כיווני שלי, ואסע הרחק הרחק מכאן.