| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
כתבתי שיר היום
[כרוניקה (באורך בינוני) של הגיגי מילים]
אני כותב שירים.
אני ממש לא יודע איך אני כותב שירים.
הם ניכתבים בעצמם,
או שלא נכתבים בכלל.
כמו אתמול כאשר ניכתבה מתוכי זעקה שכזאת.
היום שוחחתי עם אנשים.
ושבתי אל תוכי.
מחפש את מקורות השיר.
ושירתי בכלל.
ולא מצאתי שריד.
גם לא עקבותיו של השיר.
אז אולי זה כמו שכתב יהונתן גפן.
השיר כבר לא שלי.
למד ללכת והפליג למחוזות שאליהם יועד.
איך שיר נולד?
כמו הצחוק.
זה מתחיל מבפנים,
ומתגלגל החוצה
איך שיר נולד?
כמו תינוק,
בהתחלה זה כואב,
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים, ופתאום -
איזה יופי,
הוא הולך לבד,
איך שיר נולד?
כמו תינוק.
אך לי זה מוזר.
איך אני יכול לדבר על השיר.
לספר על התחושות שהוא מעניק לי.
על לידה חדשה שהביא לי.
אך הוא עצמו כבר איננו.
אז אולי זה בכלל לא היה שיר.
אולי היה זה איזה גיבוב מילים רגעי שכזה.
שלא באמת משאיר חותם.
מעורר סערה.
ומוחק שריד של מה שכתבתי בחול.
לפני הסערה.
ובא דוד אבידן וגילה לי
שִׁיר הוּא דָּבָר
שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר
לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ
כְּשִׁיר אוֹ כְּלֹאשִׁיר
אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר
וְעַכְשָׁו תִּקְבְעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶשִּׁיר
אהה, הסכמתי לא-הסכמתי.
זה בכלל לא שיר.
רק אני אמרתי שזה שיר.
ועתה אתם תקבעו אם מה שחלף דרכי ויצא לו לטייל בעולם הוא שיר.
או מין לֹאשִׁיר שכזה.
עוד אני מנסה להסתגל לרעיון הכתיבה.
שאינה כתיבה.
של שיר או לֹאשִׁיר.
ובא שוב דוד אבידן ושרטט לי סרגל כזה של כאבים.
כָּל מַה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת
הוּא לְדַיֵּק בְּמִלִּים עַד כְּדֵי הַכְאָבָה
לְהַכְאִיב אֲפִילּוּ לַדִּיּוּק עַצְמוֹ
לְדַיֵּק בְּהַכְאָבָה בְּלִי לְהִתְפַשֵּׁר
עַל חֲצִי-כְּאֵב חֲצִי-דִּיּוּק
ניסיתי למדוד בסרגל את העומק
וגם את הדיוק של המילים שלי.
ואויש, זה באמת הכאיב לי.
המדידה אני מתכוון.
אך הרי סרגלים נועדו למדידות, לא?
אך כשהם נתקלים בדרכם בצלקת.
זה כואב.
וממש לא חשוב גילה של הצלקת.
רק שקיפותה.
או לצורך המדידה, עכירותה.
בצר לי.
והיו כמה רגעים מאוד צרים.
(כי לא להבין מה מתרחש זה מכאיב.
לפעמים מעט, לעתים הרבה.
הכל לפי המדידה.
לפי ריחוקה מהשמש.)
פניתי שוב לרחל המחזקת.
צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
כי באמת אלה המעמקים שבוקעים.
אליכם.
ומישוש שלכם.
מצליח לי מאוד.
נותן לי גם ליטוף.
אך יותר מכך,
הרבה יותר מכך,
מביא לי סיבה וחשק גם, לצלול פנימה.
אל אגמי השימחה שנגלים לאור השמש.
הבוקעת מחדש.
איתכם כתבתי שיר חדש.
היום.
הוּא
הַשִּׁיר
מוֹסִיף לִי אֶת הַתָּו
שֶׁמְּעַגֵּן אֶת הַשִּׁיר לְחוֹפַי.
הוּא
הַשִּׁיר
לֹא נֶעֱלָם
הוּא לֹא מְצֻלָּק
הוּא לֹא מַכְאִיב.
הוּא חַי.
הוּא מָלֵא רֹךְ
וְעֶדְנָה.
הוּא מְחַזֵּק.
כל זה היה בכדי לומר תודה.
על שציירתם בי שיר.
היום.
ברור שהמשך (אולי) יבוא...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
