| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
נר ראשון תשס"ט
ערב חנוכה 1973.
מגרש החנייה של בנייני האומה.
בחיי לא אראה כמות כזו של אמבולנסים אזרחיים וצבאיים.
עמוסים בפצועים מבתי החולים בעיר.
מבית ההארחה של קריית ענבים שהפך למשכן לפצועים מחלימים.
מאות רבות של פצועים עושים דרכם אל האולם.
על קביים, בכיסאות גלגלים.
על פני מיטות.
מלווים באחיות, רופאים, חברות ובני משפחה.
לרבים מהם, זו היציאה הראשונה מחוץ לכותלי בית החולים.
מתרגשים עם בני המשפחה.
מעלים דמעות עם חברים שלאחרונה התראו בשדה הקרב.
ערב רב של רגשות ופחדים.
בכניסה לאולם עומדות שושנה דמארי, נעמי שמר וחוה אלברשטיין ומחלקות ציפורני אדומות לכל פצוע.
מנשקות לחי.
מלטפות תלתל.
התרגשות עצומה.
הערב ניפתח בשירת לו יהי של נעמי שמר בפי חוה אלברשטיין.
השיר שניגן הרבה לבבות באותם הימים.
שהרעיד הרבה נרות ולב באותו החג.
לו יהי / נעמי שמר
עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש לו יהי.
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
ואם פתאום יזרח מאופל
על ראשנו אור כוכב
כל שנבקש לו יהי.
אז תן שלווה ותן גם כוח
לכל אלה שנאהב
כל שנבקש לו יהי.
לו יהיה לו יהיה
אנא לו יהיה
כל שנבקש לו יהי.
הבמה הייתה מאוד מטושטשת.
כנראה משום הדמעות.
העיניים לא ראו הרבה, אך הרבה לב היה שם.
אז עולה ניסים מנחם, חצי מצמד הפרברים שנפצע אף הוא במלחמה ההיא.
ומברך על הנרות.
רבים רבים מצטרפים אליו.
והמילים על ניסים של ניסים.
על חיים.
ועל הזמן הזה.
מביאות רבים רבים לבכות.
מעצב ושימחה.
את הרגע ההוא אני זוכר תמיד.
מאז אני שר את הברכות שלי.
כתפילה מאוד אישית.
שהוציאני מהתופת ההיא.
עם נס גדול.
לאור עצום.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּחַיַּי קִדְּשַׁנִי וְזִכַּנִי לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִים לִי, בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנִי וְקִיְּמַנִי וְהִגִּיעָנִי לַזְּמַן הַזֶּה.
כן, החג הזה הוא בעל משמעות מאוד אישית.
לרבים.
לי הוא חג של שימחה.
של הזדמנות.
של לידה.
מאור קטן ורוטט לאור גדול.
כך כתבתי בחג החנוכה לפני ארבע שנים.
השבוע, כמו תמיד, שוב זכרתי את הדלקת הנר ההיא, הראשונה לאחר המלחמה.
זכרתי את צבעי המלחמה של כתום ואדום והם שכחו ורגעו.
דווקא כאן במקום הכי זר שיכולתי לצפות אני נרגע ומרגיש שזוך בי זורם.
כאן אני מצליח לסגור מעגל של צבעים.
של אש שמרקדת בי ואינה שורפת.
כאן מתחולל בי נס ואיני אוּכָּל.
כך אדליק כאן נר ראשון במסע מוזר.
נר ראשון בקיץ אפריקאי, של זהבון על אלואה פורחת.
חג אוּרים שמח
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
