| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
עוד סיפור על תן שחורגב
תן שחור-גב
נוקב מבטו בי
זו הייתה הפעם השנייה שנוקבתי.
מוזר, הרי תנשחורגב הוא טורף קטניחסית שמצוי בשפע בדרומאפריקה, ובכל זאת רק פעמיים ננעצו מבטינו זה בזה או זו בזה. בפעם הראשונה שנתקלתי במבט של תן נרתעתי. זה היה לפני יותר משנה וחצי. גם ג'רמיה לא נתן לי להתקרב מידי. היה שם משחק שאל לך להתערב בו. משחק בין תן שחורגב אחד שקרא לחגיגה את כל משפחתו ולכל מי ששמע. מנגד הקיפו אותו ואת הזברה הטרופה, ארבע לביאות שרצו את טרפן בכל מחיר. הם רקדו, הוא מתקרב והן מרחיקות אותו בנהמות כמו כועסות. בכלאופן כך זה נראה, יום שגרתי של ריקוד שחוזר עלעצמו כבר אלפי שנים. אחרכך הגיעה בתזוגו (או בנזוגו) ועוד כמה שכנים והם הגבירו את תרועות החגיגה ואת קצב הריקוד. הם אילצו את הלביאות להגביר את קצב הנהמות הכמוזועמות ולהגביר את קצב ריצתן. לא הבנתי מדוע הם בכלל מתייחסות להפרעה הבטלה בשישים הזו. ג'רמיה אמר שמספיק והמשכנו הלאה. לאחר שעתיים התגנבתי חזרה בשקט, הפעם עם מצלמה ועדיין המשחק נמשך, אלא שהפעם סעודת הלביאות כבר הייתה בעיצומה. התמקמתי בשקט, אולי אבין. אני ממתין למשהו שיסביר לי ובכדי לבלבל אותי עוד, הגיעו לזירה גם צבועים מנוקדים. אויבי הנפש של האריות, הם אשר היוו את מטרת מקהלת התנים. הן הגיעו מחרחרות (אלה הנקבות שחזקות בהרבה מהזכרים) והלביאות לאחר ניסיונות כושלים להבריח אותן, הסתלקו בנהמות מלאות עצב, ריר וצער. היה כה ברור. התנים השתתקו והמתינו בשקט לסיום סעודת הצבועים. אך צבועים כמו צבועים, כאשר הם רעבים באמת, אף עצם הם לא משאירים. כך נחרץ גורל התנים לאותו היום לשוב ולחפש ארוחה תפורה למימדיהם, ארנבת, עכבר או סתם גרגרי יער.
ובי, בי נחרט המבט. אותו מבט מלא ערגה לזברה ששכבה לה שחוטה וממתינה. לא הבנתי את המבט ולא הבנתי מה באמת מחפש לו תן ליד סעודת לביאות. רק את המבט קלטתי. ונרתעתי, לא מבין כלום.
אחרי שנה שבתי לאפריקה לסייע וראיתי מבטים כאלה בכל פינה. בכל צומת. בכל כפר. בכל מקום אליו הגעתי. ותמיד זכרתי את מבט התן ההוא מול גופת הזברה. אותו מבט עורג למעט מזון. אותם קולות שאולי יעירו מהומה שבסופה יזכו בכמה פירורים.
אף אחד מהמוסדות הבינלאומיים שפועלים באפריקה, לא שולח את מתנדביו לחפש מבטי חיות. לקלוט ולהתחבר אל מבט עורג, חשדן או אלים. מבט של אפריקה. הגעתי לאפריקה בלי הכשרה מוקדמת וללא קורסים בהבנת האיש שבכפר, משמעות העוני או פשר החינוך. בלי להבין את מארג החברה. הגעתי ובתרמילי רק מבטי חיות ואנשים שאספתי בדרך. הגעתי ובליבי אהבה גדולה לאנשים וציפורים. הגעתי חמוש במצלמה ובידידות ואהבה גדולה לג'רמיה, לאמנדה ולטריש. וחששתי. חששתי מהפרויקט שגדל מיום ליום. בלילה, שלאחר ימים כאלה, לפני שנרדמתי, ברגע הנימלאנים היה מופיע התן ומביט בי במבט ההוא הראשון. מבטו העניק לי משהו חסרשם. כמו מנורת אלדין קסומה. אני מתחכך בזיכרון שנצרב והוא התן של אז מעניק לי מרפא מכוחו.
דווקא תן, מכל החיות.
אחרכך במידבר, כאשר חיפשתי את בז האמוּר שוב נתקלתי בו, תן שחורגב המביט בי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
