| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
סוף דבר – ממשיך בדרכי
שלושה ימים של סערה.
זהו, ניגמר.
אני במקום טוב.
מסודר להמשך הדרך.
הכל ראיתי בשלושה ימים אלה.
את זכותי להביע.
את הפגיעה שנפגעתי.
את הפגיעה באמל"ש.
אך שכחתי בסערת ריגשותיי כמה דברים בסיסיים על אדם.
ובאה אישה חכמה והזכירה לי.
כי בין סלעי מיבצרי מבצבץ אור נוסף.
שאתפנה מעט.
שאפנה ואביט.
וכך עשיתי.
ומייד גם הגבתי.
תודה לך ZU יותר מאשר אני יכול להביע כאן!!! 
הסתיים מבחינתי העניין.
כל מה שנשאר עבורי, עבורי נשאר.
לכן אבקש, להפסיק עם שליחת מיילים.
לכן גם הפוסט הזה הוא לא לתגובות.
תודה לכל מי שהיה כאן והגיב.
תודה למי שבחר לשלוח לי אישית מייל.
כולכם סייעתם לי לראות את עצמי.
לא להיבהל ממה שראיתי.
לקבל ולחבק את עצמי.
וכך עשיתי.
כמו שפירסמתי במשך יומיים כמה ציטוטים, כך אתן אור כאן
לחליפת התגובות האחרונה ביני ובין אמל"ש.
היום בשבת אחה"צ כתבתי לאמל"ש:
"אני מבין מאיפה באו המילים שלך.
אני לא מסכים, אך מאוד מבין.
כל אהבתי אלייך במקומה מונח.
ניסיתי להושיט לך יד ואת לא קיבלת.
אין לי טינה
אין לי כעס.
אף לא לרגע היה לי.
ושתדעי אישה יקרה, כי למרות ואולי משום צורת עמידתך אני מאוד מעריך אותך.
מכבד ומוקיר.
ואהבתי אלייך עמוקה מכדי פגיעה,
גם אם נפגעתי כלכך.
אני שוב מושיט יד ואם במקום זאת אקבל סטירה,
גם זאת אבין ואסתלק לי לדרכי.
לעזאזל מ’,
אני אוהב אותך!!!
לא, לא חשבתי שאכתוב לך את המילים האלה.
אך יש בינינו אישה אחת (חדשה כאן),
היא מופלאה באופן ראייתה והיא כתבה את אותה התגובה אלייך ואליי.
והבנתי שכל תחושותיי אלייך קיימות.
הן העמיקו כנראה לאורך החודשים של היכרות מופלאה.
זהו אישה יפה...
הלכתי.
אם תרצי, תקראי לי...
אוהבתך:))"
ובערב קיבלתי תשובה ממנה:
"הייתי רוצה להגיד שהכל נשכח ונסלח. הייתי רוצה לקחת את היד שאתה מושיט ולהמשיך הלאה. אבל קראתי את הפוסט האחרון שלך, ואת התגובות שלך שם. אתה יצאת נגדי באופן אישי שדות. אני מבינה שבדיוק ככה תפסת את הפוסט הזה שלי. כאילו יצאתי באופן אישי נגדך בצורה לא הוגנת. אבל אני לא כתבתי עליך, ובתגובות לא ניסיתי לשכנע אחרים שאתה לא בסדר. אני ממש לא רוצה להמשיך עכשיו עם מי עשה יותר רע למי, אבל להגיד לך שאני מרגישה נוח עם מה שהיה, ואני מרגישה נוח להגיב אצלך, והכל מאחורי - אני פשוט לא יכולה עכשיו. אולי בהמשך.
אני חושבת שזה עניין של אמון ובטחון בצד השני, ואני חושבת שהאמון והבטחון של שנינו זה בזה נפגע מאוד בויכוח הזה. אני מקווה שהאבק ישקע ודברים יחזרו לעצמם בהמשך, אבל אני חושבת שזה יקח זמן."
וכך עניתי לה:
"אם תסתכלי על שעון התגובות, תוכלי לראות כי התגובה שכתבתי לך בצוהריים (לפי שעוני) הייתה לאחר כל התגובות האחרות.
אדם עושה דרך עד שהוא מגיע להבנה.
אני עשיתי את דרכי.
סייעה בידי גם אישה חכמה.
מבחינתי כל שהיה היה.
כאשר אני מגיע להבנה כל שהיה היה.
מתקיים היש והנוכחי.
למדתי לערוך את ההפרדות שלי במרחב ובזמן.
את תגובתך זו אני מבין ומקבל.
אולי לא תביני, אך לא נישאר לי מישקע.
זיכרון כן.
מישקע לא.
אולי לא תביני שמה שאני עברתי בשלושת הימים כתוצאה מהסחרור הזה, הייתה מראה טובה.
של איפה ומה אני.
לא עורער ביטחוני בך בויכוח הזה.
אני מצטער לשמוע שהתערער ביטחונך בי.
קחי את הזמן שלך.
הוא שלך.
אוהבך:))"
ואני ממשיך ללמוד ולהפנים...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
