| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
מסע אל הכאב
דברים שנרשמו לי בראש, בדם. היכן שהוא.
אני אעביר אותם כמה שפחות מעובדים.
מעין יומן מסע אל תוך כאב.
אני יושב עדיין משותק מהבדיקה וכותב.
כתיבה אחרת.
לא מומלץ לקריאה!
הגעתי בוטח ושקט. נכנסתי עטוף ברוזנה. גם אתם חבריי באתם איתי. מחוייך. כולם מכירים אותי, בעיקר האחיות החביבות כלכך. המרשעת הראשית נעלמה כמעט לחלוטין מול החן והנשיות של האחיות. אני מהרהר לעצמי איפה הייתי כל חיי שלא ראיתי נשיות פורצת. תמיד הייתה זו נשיות מותנית עבורי. מותנית לפי מידת עולמי. והנה עתה אני רואה את הנשיות כנמדדת בידי עצמה. לא תלויה ביכולתי שלי. והיא פורצת אליי מכל אשר אביט. אני צריך לכתוב על זה פוסט. גם בשביל להכות על חטא וגם בכדי להודות לכך שהיום אני זוכה ביופי הזה. הן בוחנות אותי מחייכות כאל מכר וותיק (כמעט כמו אל אהוב, אני חושב). מדיפות אליי נוכחות מחבקת ועוטפת. נכנסתי להתקלח בסבון המחטא שלא מדיף ריח כלכך נעים. אך זה טוב לי. אני חש כמתכסה בשיכבה לא נראית של ריחוק. שיכבה שתגן עליי מאווירת הקור של חדר הניתוח. הטמפרטורה מאוד נמוכה בחדר הניתוח. 20 מעלות ולי זה מרגיש כמו 10. כדי להאיט את פעולת הלב. כדי לא לסכן אותו ולהאיט את זרימת הדם למוקד הכאבים הצפויים. אני יוצא מהמקלחת בערומי המכוסה בשלווה מריחת חדר ניתוח. אני נישכב ופני למטה, על המיטה בפינת חדר הניתוח. מריה ניגשת ומעבירה על גופי כפות ידיים חמות. אין כאן ארוטיקה. רק העברה של חום גופה השקט אל גופי מכוּוץ העור. בכף יד אחת היא מתחילה למרוח את כל גופי בג'ל ריחני. עוטפת בג'ל כל מסתור וכל קפל. בכדי לנטרל את הגוף ממגע. כדי לא לחוש על עורי אף מגע של אוויר זע מתנועת האנשים סביבי. רוזה מצטרפת למריה עם חיוך ריחני. צובעת צחוק מעיניה אל עיניי המצומצמות מהאור החזק החוזר מהריצפה המבהיקה. היא רוצה להזריק לי זריקת טשטוש, כדי שההכרה תכאב פחות. אני מבקש שלא. נזכר באימי המנוחה ששכבה מחוסרת הכרה לאחר שבץ מוחי, ללא הכרה אך מעוותת מכאבים. אני רוצה לחוש את הכאב במלואו. כדי שלא ייווצר לחץ איום וקשה מיכולתי על איבריי האחרים. רוצה להקל עליהם בספיגת חלק מהכאבים על-ידי ההכרה. מביאים לי נשכן גמיש, שנועצים אותו בין השיניים כדי לא לזעוק. נועצים בי כמה אינפוזיות למקרה שמשהו לא צפוי יתרחש במהלך הבדיקה. בזהירות מסיעים את המיטה למרכז החדר. לופתים ברצועות את גבי העליון, רגליי וידיי. אני עקוד וכמעט מוכן. אחד אחר השני ניגשים כולם לראש המיטה, מתחברים אל מבטי ומברכים אותי. מבטים מעודדים וממלאים. אחרון ניגש אלי הֶליו הרופא הטוב, מעביר יד על הצמה שלי. מקפל אותה וחובש לראשי את מגבעת חדר הניתוח. אני מחייך פנימה לתמונה של איש עקוד, שוכב ערום כביום היוולדו. מצופה ג'ל, פרט לאיזור הגב התחתון, ועם מגבעת ירקרקה לראשו. מהר מאוד אני עובר הלאה. מתחבר לשקט. עם כל השקט שלי אני מתכווץ. מתכונן לחדירה. מרגיש איך הקור והג'ל מכווצים את עורי לידי חליפת לחץ. אני מבקר על קצב הלב שלי. מאיט ככל יכולתי את פעולתו ומוריד את קצב נשימותיי לספירת 8 בשאיפה ועוד 8 לנשיפה. הכל מוכן. גם מגע הגומי בפי מסייע לי לסגור את מעגל השקט שבגופי. הֶליו, הרופא השקט סופר לאחור בזמן שדוקר קלות סמוך למקום החדירה. להקל את כאב הכניסה. ואז באה החדירה. הכאב עמום ולא חד. טריק הדקירה המוקדמת עובד. המחט מפלסת דרכה לאיטה בין החוליות ומגיעה למחוז חפצה. מוח השדרה. מפרישה בדרכה את הנוזל המקל על חדירתה. חלב סמיך שפורץ ומרכך את החדירה. כך אני מדמיין זאת. ואז מתחיל הכאב. מבסיס הגולגולת. מרוחק אלפי קילומטרים ממקום החדירה וממה שניתן לדמיין. כמו גוש אש קטן שהולך ומתרחב. הולך ומעצים. סופג את יכולת הכאב של הגוף. גוש האש הזה מתחיל במסעו לדרום. חותך את הגוף. לימין ולשמאל. באמצע מבקיע דרך, גל אש הבוצע את הגוף לשניים. הוא יורד במורד גופי ומצטרפים אליו מכל עבר עוד ועוד כאבים. כל הכאבים נשפכים אל קניון אחד עמוק שחורץ את הגוף. אני נועץ ביבבה עמוקה את הגומי כמה שיותר עמוק אל תוך ליסתותיי. הגוף מחשב להתפקע. ואני משופד ללא יכולת לזוז. רק צעקה המתהדקת בתוך גרוני ומתפרקת לאלפי יבבות המתרסקות אל מחוץ לעיניי. מתנשפות מתוך נחיריי. נוזלות מהפה. והגל ממשיך בדרכו באותו קצב לא משתנה. קצב קבוע של ניצחון הכאב על הריקמה. מחשבה שמתחזקת. מאיפה כל הכאב הזה בגוף אחד? היכן הוא מסתתר כל הזמן? חוק שימור האנרגיה. איזו אנרגיה מותמרת כאן? כמה אהבה ורוגז ושימחה ועצב ועוד שאיני יודע מותמרות לידי כאב. ומה קורה לכאב הזה. להיכן הוא הולך? באיזה מחסנים הוא מסתתר כל הזמן? ולפתע שקט. עוצמת הכאב יורדת לידי רמה ניסבלת. לידי כאב שיניים שכזה. אך אני מכיר את השקט הזה. השקט שבו רוחות הכאב מתאספות לידי מכה אחרונה. יש הטוענים שהכאב לא יכול לנשמה. שם הם מתאספים. כל חילות הכאבים בכדי להתגבר על המחסום. להתפרץ אל תחתית חוט השידרה. ואני מתכווץ ככל יכולתי כדי לספוג את המכה. והיא באה כמכת חשמל אדירה. ואני מתעלף. לאחר זמן התעוררתי. כאב עמום עדיין מפלח את גופי. מריה יושבת מחזיקה את ידי. הֶליו מגיע ומראה לי את המבחנה עם הדגימה ואומר וִיוָה בחיוך.
אני נלקח למחלקה לשטיפה באמבטיה חמימה. לאט לאט העור שלי מתרחב. לאט לאט. אחרי שעה מגיע Paco ידידי הטוב לקחתני הבייתה.
אני בביתי. חיוכיי שבו.
תודה לכל מי שהיה איתי בבר אתמול.
הייתם איתי היום מאוד!!
בעוד כמה זמן תחזור התחושה לרגליים ואולי אלך מעט לים.
לנשום אוויר חורף.
הרי דצמבר היום.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
